כדי לתרגם את המשאבים הללו להשפעה ארוכת טווח, יש להתמקד בשלושה צירי פעולה עיקריים. הציר הראשון הוא חיזוק החינוך הפורמלי בבתי הספר היהודיים. נדרשת הזרמת חלק ניכר מהתקציב ישירות אל בתי הספר היהודיים בתפוצות. יש לבנות תוכניות לימודים מעודכנות המדגישות את לימוד השפה העברית ואת הקנייתה ברמה שתאפשר לתלמידים לנהל שיחה חופשית כשיגיעו לארץ.
דגש נוסף צריך להיות על לימודי ההיסטוריה. לימוד תולדות ישראל אינו יכול להתחיל ב"עליות הראשונות" או בציונות המודרנית. עליו להיות מושתת, קודם כל, על לימוד מעמיק של התנ"ך כמכונן זהותנו, ועל גבי המסד התנ"כי יש לפרוש את שורשינו העמוקים לאורך הדורות. בנוסף, חשוב להתייחס למורכבות הגיאופוליטית של המזרח התיכון, כולל השפעתם הארוכה של הסכמים בינלאומיים, הקונגרסים הציוניים, הצהרת בלפור והספר הלבן, לצד שיעורי אזרחות. לשם כך יש להשקיע במורים המקומיים באמצעות מערך השתלמויות וסיורים בארץ, שיהפוך אותם לשגרירי השינוי.
ציר פעולה שני הוא זירות החינוך המשלימות והבלתי פורמליות. אין להזניח את תנועות הנוער ומחנות הקיץ. מסגרות אלה מהוות כבר עשרות שנים עוגן בגיבוש הזהות היהודית בגילים המוקדמים. החוויות המעצבות, המנהיגות הצעירה והחיבור החברתי במחנות אלה משאירים בלב המשתתפים חותם עמוק. כאן יש צורך במדריכים ישראלים חדורי מוטיבציה. ניתוב נכון של התקציב לפעילויות אלו יבטיח שגם ילדים ממשפחות מעוטות יכולת ייקחו בהן חלק.
הציר השלישי הוא מפגש ישיר עם מדינת ישראל. אין תחליף למגע בלתי אמצעי עם הארץ שבה התנ"ך קם לתחייה ובה התחדש עם ישראל. סיורי הצעירים והמשפחות בישראל צריכים לכלול מפגש עומק עם הפסיפס החינוכי והחברתי: ביקורים בבתי ספר תיכוניים, בישיבות הסדר ובמכינות קדם־צבאיות, במוסדות אקדמיים ובמסגרות הקשורות לצה"ל. שילוב של תוכניות התנדבות או התמחויות מקצועיות במשק ובחברה יעמיק את הזיקה הרגשית. ניצול חכם של כספי התקציב יבטיח שהקשר בין ישראל לדור העתיד של העם היהודי בתפוצות לא רק יישמר, אלא גם יתעצם, ושהנוער יגיע להבנה שמקומו ועתידו נמצאים כאן.
