הדיון האסטרטגי על תוצאות המערכה עם איראן ירד לשפל. הדבר בולט במיוחד בקרב אנשים שאמורים להיות בקיאים בתהליכים ובמערכות אסטרטגיות, לרבות בוגרי מכללות לביטחון לאומי בארץ ובעולם. אינני בא בטענות להדיוטות בנושא, כמו פרשנים אזרחיים או מנהיגים שלא הנהיגו, אבל אני מתפלא על אלו שמצויים בכך. מפאת כבודם של אנשים לא אציין שמות.
היה זה המייג'ור גנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, שבספרו "על המלחמה" משנת 1832, הנחשב עד היום לאחת המסות החשובות ביותר בתחום הפוליטי־צבאי והאסטרטגי, אמר כי "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". עוד כתב האיש: "המלחמה היא תחום של אי־ודאות. שלושה רבעים מהדברים שעליהם מבוססת הפעולה במלחמה עטופים בערפל של חוסר ודאות". ואסיים בציטטה שלישית, שאומרת כך: "האויב אינו פסל דומם, אלא יריב בעל רצון ותגובות".
כאשר אני שומע את הפרשנויות למערכה באיראן, שעדיין לא הסתיימה, אני קובל על הפזיזות הכמעט ילדותית שבתגובות, כאילו מסכמים הפרשנים את הדו־קרב ב"או.קיי קוראל" שבמערב הפרוע (אגב, גם לדו־קרב הזה היה מהלך פוליטי לפניו ומהלך פוליטי ארוך טווח אחריו).
מערכה צבאית לובשת ופושטת צורה. היא יכולה להוות שרשרת של פעילויות צבאיות ומדיניות, בתצורות שונות על פי בחירת המתמודדים במערכה, ועל פי יתרונותיהם היחסיים. מערכה כמו זו שמול איראן יכולה לשנות את צורתה פעמים רבות, עד שהצד המנצח יצליח לממש את יתרונותיו היחסיים בהצלחה לעומת המנוצח שייכשל.
לא תמיד זה "זבנג וגמרנו", כי בחיים, כמו במלחמה, אין ארוחות חינם. מדינת ישראל הייתה בתחום הזה מפונקת, לפחות בשלב הקינטי של המערכות – במלחמת קדש, בששת הימים, במבצע אנטבה ועוד. ישראל לא ניצחה בהכרח במערכות האלו בסופו של דבר (ואיני רוצה להשתמש בקלישאה לגבי המערכה הנוכחית שלא תמה).
לגבי החלק הקינטי של המערכה (הקרבי), יש אמירה של כל מי שנלחם: "ברגע שנורה הכדור הראשון, הכל משתנה". הדבר נכון, על פי קלאוזביץ, גם לגבי החלק המלחמתי של המערכה וגם לגבי החלק המדיני, הכלכלי והבלתי ודאי. לכן מי שמבקר את המלחמה עד כה בכלים של בית מרקחת, מוטב לו לעסוק ברוקחות ולא במערכה מהסוג הזה, שאנו נמצאים בעיצומה. תוך כדי מערכה ונוכח תוצאות ביניים, אין פסול בשינוי המטרות, אפילו במטרות האסטרטגיות, ובלבד שהתוצאות משרתות ומשפרות את הביטחון הלאומי.
אני מעריך – כהשערה ולא בביטחון מלא (כי מי שיש לו ביטחון מלא לגבי תוצאות המלחמה עד כה הוא מוגבל או הדיוט) – שאנחנו נמצאים במערכה הזו ברגע שאחרי שלב מדיני ארוך, ובו ניסיונות להגיע להסכם פירוז גרעיני, עם עליות וירידות – אחרי שלב קינטי ראשון (עם כלביא), שבו פגענו במתקני גרעין ברמה כזו או אחרת, לאחר ניסיון נוסף להגיע להסכם, לאחר שלב קינטי נוסף ומשמעותי יותר (שאגת הארי), ולפני שלב נוסף שילבש צורה חדשה או ישנה.
אני מניח שיכול להיות שעכשיו, לאחר שאיראן הוכתה בכלכלתה, בתעשייה שלה ובמערכת הצבאית שלה, יקל על בעלות הברית, ישראל וארה"ב, לנסות לערוך מצור כלכלי וצבאי ממושך עד לנפילת המשטר. כאמור, מערכה לובשת ופושטת צורה, ומה שחשוב הוא שהשלבים שכבר נעשו משרתים את היעד להחליף את השלטון, או מחלישים באופן משמעותי את איראן לקראת שלב נוסף.
כל מה שאמרתי הוא כמובן השערה, אולי מופרכת בלבד, וכמו כל מי שלמד מעט באקדמיה וקצת נלחם – אני יודע שהכל לא ודאי.
בוגדנות ועליבות
כיום חלק מהמוטיבציה של המדינות הסוניות באזור, כמו האמירויות, סעודיה, מצרים, ירדן, סוריה ואחרות, לחבור לישראל, נגזרת מעוצמתנו הצבאית מול איראן – האויבת המשותפת. ייתכן שבהערכת מצב מתמשכת, תוך כדי המערכה, נגיע למסקנה כי ערכנו האסטרטגי בעיני מדינות אלה, בצירוף ירידת ערכנו בעיני ארה"ב ואירופה לאחר התמערבות איראן – יתפוגג.
כאן אני מגיע למושג שלמדתי מהאלוף דן שומרון, מפקדי. הוא טבע את המושג "הערכת מצב מתמשכת". הערכת מצב בכל הרמות – בעסקים, בצבא וברמות האסטרטגיות – היא מתמשכת. מדוע מתמשכת? כי על פי קלאוזביץ ועל פי החיים, אין ודאות למלחמה, למערכה ואפילו לקרב. מי שמצפה להערכת מצב אחת, ובה תכנון המערכה, ולאחר מכן להרמת מסך ולהצגת תיאטרון שבו הכל קורה לפי התכנון, הוא כאמור או מוגבל או הדיוט.
לסיכום, ברצוני להדגיש כי בהיעדר ודאות לגבי תוצאות המערכה, בהיותה באמצעיתה, אין זה אינטליגנטי לפסוק על מידת הצלחתה לרגע זה. הרי ידוע למי לא מראים חצי עבודה.
עם זאת, אפשר לומר, במידה כזו או אחרת של ודאות, שעשינו צעדים משמעותיים להחלשת איראן מבחינה אסטרטגית. צעדים שמקרבים אותנו לפירוז גרעיני של הרפובליקה האסלאמית. יצרנו תנאים למספר התפתחויות לפירוז, חיזקנו את מעמדה של ישראל באזור ובעולם, יצרנו הרתעה והצלחנו במישור המדיני לגייס את ארה"ב לצידנו לאחר תקופה ארוכה שבה היינו בודדים במערכה. לדעתי גם הצלחנו להאט את איראן מלהגיע לנשק גרעיני במשך שנים עד היום.
בהזדמנות זו ברצוני לצטט חבר שלי שגר בלוס אנג'לס ויודע מה שמרגישים אמריקאים רבים. הוא אמר כי "לא יזיק לישראלים בולטים להביע מעט הכרת תודה לנשיא דונלד טראמפ, ולא להיסחף אחר הזלזול של השמאל בארה"ב, גם אם בכך תסתיים תרומתו לישראל – כי הוא תרם לביטחון ישראל כמו שלא תרם מנהיג עולמי אחר". אני אומר כי יש ביחס הזה משום בוגדנות ועליבות.
למספידינו הפזיזים אומר דבר נוסף שאליו התייחסתי בטור קודם. לכל המלעיזים מבפנים אבקש לומר כי בעיצומה של מערכה שלא תמה ותוך מאבק על תודעת העוצמה שלנו, זה לא פטריוטי להלעיז נוכח פני אויבינו.
פורסם במעריב.
