עדיף, אפוא, לדבר על הישגים, ובמקרה זה, הישגי ארצות הברית וישראל חשובים ומרשימים. איראן איבדה כ־5,000 אנשי צבא ומשמרות המהפכה, חילות הים והאוויר שלה נעלמו כלא היו וכמוהם מערכות ההגנה האווירית. תוכנית הגרעין האיראנית נפגעה קשות בדרגי המחקר, הביצוע והפיקוד.
כלכלתה נקרעה לגזרים, וגם אם יתהפכו שם היוצרות מבחינה מדינית, היא לא תשתקם עוד שנים. ההנהגה המדינית והביטחונית רוסקה בחלקים גדולים. היחסים שטהרן פעלה לקדם עם העולם הערבי, ובמיוחד עם נסיכויות המפרץ, הלכו והתמוטטו. וגם בעלות בריתה, כביכול, סין ורוסיה, מעדיפות בעיקר לעמוד מהצד. סין, כי אספקת הנפט אליה לא נפגעה אנושות. רוסיה, מפני שהיא שקועה כל כולה במלחמה באוקראינה.
עם זאת, אף שמתקנים גרעיניים מרכזיים נהרסו כליל על ידי ארצות הברית וישראל, כמו גם חלק ניכר ממאגר האורניום המועשר, מתקן מרכזי אחר על כל מה שנמצא בו קבור במעמקי ההר, ואין ודאות שאפילו פצצות העומק הקטלניות של צבא ארצות הברית יוכלו להשמידו. ייתכן שהדבר יחייב פעולה קרקעית, שהממשל האמריקאי, בלחץ הציבור האמריקאי, רחוק מלהתלהב ממנה
חילופי משטר באיראן לא היו צריכים להיות מעולם מטרה קונקרטית או מיידית של ארצות הברית או של ישראל. מטרות כאלה מושגות רק מבפנים, אף שלחץ חיצוני יכול לעזור לכך.
חסרה באיראן דמות כמו זו של המרשל בדוליו, מבכירי צבא איטליה בעבר, שב־1943, בתמיכת חלק משרי המפלגה הפאשיסטית, פעל להפלת משטר מוסוליני וחתם על הסכם שביתת נשק עם בעלות הברית, מסמך שהיה למעשה כתב כניעה שהוביל לשיקומה הפוליטי והכללי של איטליה.
בכל זאת, משטר האייתוללות באיראן, כמשטרים דיקטטוריים אחרים בהיסטוריה, אכן יגיע לקיצו, בהתפתחות פוליטית או בהצטברות של בעיות חוץ ופנים, ויש סימנים לכך על אף הדיכוי האכזרי שמבצע המשטר.
בזמן כתיבת שורות אלה ואולי גם בזמן פרסומן נמשכת אי־הוודאות בעניין המערכה באיראן. הפסקת האש, כפי שניתן היה להניח מראש, הוארכה – ולא ברור לכמה זמן ואם בכלל תוגבל.
ברם, במשא ומתן שכנראה ייפתח במוקדם או במאוחר גם ההישגים הרבים שהושגו עלולים לרדת חלקית לטמיון אם ארצות הברית, אולי בגלל לחצים פנימיים כולל בחירות האמצע המתקרבות, לא תעמוד על דרישותיה בעניין הגרעין, לרבות הוצאת האורניום המועשר אל מחוץ לאיראן, תוכנית הטילים והפסקת התמיכה של איראן בשלוחותיה ובטרור בכלל. כפי שנאמר, האיראנים אומנם מפסידים במלחמות, אך מנצחים במשאים ומתנים.
לקשרים של ישראל עם ארצות הברית ולשיתוף הפעולה האסטרטגי איתה יש חשיבות עצומה, גם אם הם כרוכים לפעמים בוויתורים ובבליעת צפרדעים. מדיניות חוץ לעולם אינה מנותקת משיקולי פנים, ושיקולי הפנים של ממשל טראמפ אינם בהכרח חופפים את האינטרס הישראלי ולפעמים אפילו נוגדים אותו.
כל זה נכון גם אם הנשיא טראמפ ייקח קרדיט על כל הסדר בלבנון, כפי שעשה בעניין עזה ושחרור החטופים, אף שהקרדיט הגיע ברובו לצה"ל ולנתניהו. זהו טראמפ, לטוב ולרע, ומה שחשוב באמת הוא התוצאות, ולא השליפות המילוליות.
פורסם במעריב.
הכותב הוא לשעבר שגריר ישראל בארה״ב וחבר ״מבטחי״- פורום מפקדים לאומי.
