להסיר את הספקות: הדיון הציבורי מכונן את האמון בין העם לצבא

בממד העקרוני, מינוי קצינים לתפקידם הוא סמכות בסיסית והכרחית במהות תפקיד הרמטכ"ל. רמטכ"ל במדינת ישראל יש רק אחד, עיני העם נשואות אליו באמון ובחרדת קודש מיומו הראשון בתפקיד ועד ליומו האחרון. אחריות של רמטכ"ל לכל פעולות הצבא, ברוח ובחומר, היא מלאה ומוחלטת, כזו שאינה ניתנת לפיצול ולצמצום. אין דבר כזה חצי רמטכ"ל.

נתניהו בטקס הזיכרון לחללי האצ"ל: "נעשה מה שצריך כדי לנצח ולגבור על אויבנו, לרבות ברפיח"

בהיבט הזה, גם בעיצומה של מלחמה, גם בהכרת האחריות הכוללת של הרמטכ"ל לכישלון הצבא בכל אותו היום ב-7 באוקטובר, עדיין מתוקף הגדרת אחריותו הוא מוסמך בזכות ובדין – בציות לנוהל האישורים מול שר הביטחון – לקבוע מינויים. הסתייגות מקביעה זו פוגעת במיצוי יכולת הפיקוד שלו.

תא"ל דן גולדפוס וגלנט. הקצין קודם למרות הביקורת, צילום: אלעד מלכה

מעבר לקביעה מוחלטת זו, קיים כמו בכל תופעה חברתית־ציבורית מרחב משמעותי לבירור ענייני ולגיטימי. במרחב הדיון הזה חובה להישמר מהידרדרות לקצוות. בקצה האחד, הדיון שונמך עד כדי הטלת דופי ביושר המקצועי ובממלכתיות של החלטות הרמטכ"ל למינוי קצינים. בקצה השני, מוטל דופי של אינטרס פוליטי ובלתי ממלכתי בכל ביקורת ציבורית בסוגיה. בתווך שבין שני קצוות אלה, רצוי לא רק לאפשר, אלא גם לברך על קיומו של דיון ציבורי ענייני שמכונן במידה משמעותית את האמון ההכרחי בין העם לבין הנהגת צבא העם.

במיסוד של עשרות שנים, תהליך המינויים עד רמת תא"ל נעשה על בסיס נוהל סדור בדיון מפקדים. הדיון לתפקידים בדרגות אל"ם ותא"ל מתקיים בפורום המטה הכללי בראשות הרמטכ"ל… בנוהל הזה לכל תפקיד מוצמד אשכול מועמדים שכולם ראויים. הנוהל מבטיח שאין מצב שמפקד תזמורת צה"ל, עם הכבוד הראוי לו, מתמנה בגחמת רמטכ"ל למח"ט גולני. כבר בימים הראשונים לצה"ל קבע בן־גוריון, שהיה ראש הממשלה ושר הביטחון, כי סיכום דיון השיבוצים הנתון במלואו בסמכות הרמטכ"ל כפוף לאישור שר הביטחון. אולם מאז היו נדירים ביותר המקרים שבהם סיכום הרמטכ"ל לא זכה לאישור השר.

כל זה מתקיים עד דרגת תא"ל. האופן שבו מתמנים אלופים, לעומת זאת, נתון באופן בלעדי בין הרמטכ"ל לשר הביטחון, ללא דיון מהסוג המתקיים על שולחן הרמטכ"ל לתפקידי אל"ם ותא"ל. הקביעה הזו נתונה בידי שניים: בין הרמטכ"ל, שבסמכותו להמליץ על מועמדים ועל מועמד מועדף, ובין שר הביטחון, שסמכותו לאשר. כל אחד מהם בוודאי מקיים התייעצויות אישיות, אבל אין להן כל מעמד פורמלי. בסוגיה הזו, הדומיננטיות האישית של הרמטכ"ל היא מרכזית ביותר.

מהמקום הזה, לנוכח הנסיבות הקשות של מלחמה מתמשכת, למרות ואולי דווקא מתוך המיסוד של נוהל המינויים – מתעוררות בציבור שאלות שרצוי לתת להן את מלוא תשומת הלב. הדיון בסוגיה רגישה זו העסיק את בן־גוריון כבר בחודשים הראשונים למלחמת העצמאות. סוגיות אלה מתוארות בפירוט מרתק בספרה של אניטה שפירא: "מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח". כבר במארס 1948 טענו מנהיגי מפ"ם כנגד בן־גוריון שהמינויים שלו למפקדי צה"ל הבכירים מוטים פוליטית ומפלגתית. למורת רוחם של מנהיגי מפלגות הפועלים, בן־גוריון העדיף את יוצאי הצבא הבריטי על מפקדי הפלמ"ח. כך למשל, העדיף את שלמה שמיר כמפקד חטיבה 7, שהוקמה בסערת המערכה על ירושלים, על פני יצחק שדה. בסוף אפריל, בדיון עם נציגי מפ"ם ומפא"י, קבע בן־גוריון שהצבא צריך להתנהל לפי צורכי הביטחון וללא זיקות פוליטיות. היה ברור לו שבניין צה"ל זקוק ליותר מאסכולה אחת דומיננטית.

דוד בן גוריון ולצידו הרמטכ"ל יעקב דורי, צילום: באדיבות ארכיון צה"ל במשרד הביטחון (שירות מפות וצילומים בצה"ל)

מאז נבנה צה"ל במתח הפורה שבין מורשת הצבא הבריטי לבין מורשת הפלמ"ח. לדוגמה, לקראת מבצע סיני בדיון המטה הכללי על עתיד השריון בצה"ל, נוצרה מחלוקת עקרונית בין הרמטכ"ל משה דיין, שראה בטנקים לא יותר מנשק מסייע, לבין חיים לסקוב, שהציג את השריון כמוביל קרב היבשה. כשמונה רא"ל חיים לסקוב לרמטכ"ל לאחר מלחמת סיני, עיצב את כוח המחץ המשוריין שהוביל את צה"ל לניצחון מלחמת ששת הימים. בהיבט הזה, כאשר הציבור מבקש בירור על דפוס המינויים בצה"ל, הוא בין היתר מבקש לברר אם מתקיים בהנהגת צה"ל האיזון ההכרחי בין אסכולות צבאיות.

כך גם ברמה האסטרטגית. תורת צה"ל מגדירה את הביטחון הלאומי כתחום העוסק "בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים". כבר שנים רבות שהציבור בישראל רחוק מהסכמה על הגדרת האינטרסים החיוניים הלאומיים, שעליהם נדרש הביטחון הלאומי להגן. לדיון הזה הכרוך בהשקפת עולם מתקיימת כמובן נגזרת פוליטית, אבל ביסודו הוא דיון לאומי ממלכתי, המדריך במודע ובתת־מודע גם את הוויית המעשה הצבאי המקצועי של קציני צה"ל הבכירים.

מתוך מצוקת השאלה לאן המלחמה הזו מובילה, המחלוקת על החזון הלאומי הישראלי מקבלת בימים אלה תוכן מעשי. אחד מביטויי תוכן זה הוא הטלת הספק גם בדפוסי ההחלטה על מינוי קציני צה"ל הבכירים. כמו בכל מצוקה חברתית מעוררת מחלוקת, מומלץ להתמודד עימה ולא להתכחש לה.

פורסם בישראל היום