מסמך ההבנות בין ארה"ב לאיראן לא היה אמור להכות בתדהמה את ישראל ואת מדינות המפרץ. כבר מזה זמן נראה היה שתרחיש מעין זה הולך ומתבשל בצד האמריקאי. ניתוח תרחישים אפשריים שעשה מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון בסוף מרץ הצביע על האפשרות הזו כעל אחת מהאפשרויות המרכזיות ועמד על הצורך להיערך מולה, וכמה מאמרים שפורסמו על ידי המכון הביעו את החשש שזה הכיוון שהמערכה הולכת אליו נוכח הרגישות של הנשיא טראמפ ללחץ הכלכלי שיצרה סגירת מצר הורמוז (תא"ל מיל' ששון חדד כתב: "מי תישבר כלכלית ראשונה – ארה"ב או איראן?"). אף על פי כן אי אפשר להימנע מתחושת החמיצות, האכזבה, המרמור והתסכול שנטועה בתודעתו של כל ישראלי (וגם בזו של מתנגדי המשטר האיראני, תושבי מדינות המפרץ ואמריקאים רבים) על רקע נוסח ההסכמות בין וושינגטון וטהרן. תחושות קשות אלה מוצדקות לחלוטין מכמה סיבות:
- ההסכם מעניק הקלות משמעותיות לאיראן תמורת פתיחת המצר עוד קודם שמימשה ויתור כלשהו בכל הקשור ליכולתה להצטייד בנשק גרעיני ובטילים בליסטיים וקיבלה על עצמה להימנע משיקום שלוחיה באזור, ובראשם חיזבאללה. ההתחייבות האיראנית היחידה בהקשר זה היא להסדר כלשהו לגבי האורניום המועשר שברשותה, שלכל הפחות ידולל. זו אומנם התקדמות מסוימת בעמדה האיראנית, אך אם היא לא תלווה באיסור על העשרת אורניום בתחומי איראן משמעותה החשובה תהיה מוגבלת.
- מתן לגיטימציה למשטר האסלאמיסטי באיראן, בניגוד מובהק לגישה כלפיו מצד ממשל טראמפ עד לראשית המלחמה, וזאת בנימוק מפוקפק שחילופי האישים בתוך המשטר הם בגדר החלפת המשטר. לגיטימציה זו מנוצלת להצדקת ההעמדה של סכומי עתק למשטר, דווקא בשעה שהוא היה נתון ללחצים כלכליים עצומים.
- הנושא הלבנוני נכרך בהסכם עם איראן בהסכמת ארצות הברית, וכך נוצר מכשול משמעותי על יכולתה של ישראל להגביר את הלחץ על חיזבאללה.
- נוצר פער בין ישראל לבין ארצות הברית, שלא זו בלבד שהוא פוגע ביכולתן להשיג את מטרות המלחמה אלא שהוא אף עלול להשליך לאורך זמן על מערכת היחסים ביניהן. כל זאת כאשר ברקע גוברת ההתייחסות הביקורתית, לעיתים העוינת, כלפי ישראל בציבור האמריקאי, הן מצד אנשי המפלגה הדמוקרטית, ואפילו מצד חלק מתומכי המפלגה הרפובליקנית. ביטוי מעשי לכך היה בהותרת ישראל מחוץ למעגל הדיונים על ההסכם ובהתעלמות מדרישותיה.
מי שנהנה ממה שנתפס כהדגמת חולשה אמריקאית הם כמובן המשטר האיראני עצמו, וכן סין ורוסיה. הלקחים שאלה הפיקו מההסכם ומהמלחמה הם שלארצות הברית אין במערב בעלות ברית שמוכנות לחלוק איתה סיכונים, היא אינה מסוגלת לסבול לחץ כלכלי ומוכנה להילחם רק כל עוד המלחמה אינה כרוכה באבדות, מכאן שמרחב הפעולה של אויביה גדל.
מעבר לתסכול ולביקורת על מהלכי הממשל האמריקאי, ישראל צריכה להתמקד כעת במאמץ להמתיק ככל האפשר את הגלולה המרה:
- עליה לחדד בפני הנשיא ויועציו את מה שאמור להיות מובן מאליו גם להם – שההסכם הסופי חייב לכלול שורה של מרכיבים שיבטיחו שאיראן אכן ויתרה לתמיד על תוכנית הגרעין שלה (הוצאת החומר המועשר, איסור העשרה בתחומי איראן, מנגנון פיקוח שיבטיח גישה לכל מקום ובכל עת, כולל למתקנים צבאיים, הגבלות על סוגי הטילים הבליסטיים שאיראן תוכל לייצר וחשיפה של תוכנית הגרעין על כל מרכיביה), והקפדה על כך שאיראן לא תשקם את היכולות הצבאיות של שלוחיה תוך הפרדת ההסכם בלבנון מהסדר באיראן.
- על ישראל להמשיך בהפגנת נחישות לשמר בידיה את השליטה במרחבי החיץ ואזורי הביטחון שהקימה מסביב לגבולותיה – בסוריה, בלבנון, ביהודה ושומרון ובעזה. אלו חיוניים כדי שלישראל יהיו גבולות בני הגנה. כמו כן עליה להיערך לחידוש המלחמה כיוון שספק רב אם המשא ומתן אכן יוביל להסכם. האיראנים חדורי תחושת הצלחה, עלולים להפגין נוקשות במשא ומתן, מה גם שהאגף הקיצוני באיראן מותח ביקורת על הגילויים המינימליים של גמישות שהפגינו מנהלי המו"מ. גם ארצות הברית תתקשה לסיים את המו"מ ללא הישגים שיאפשרו לממשל לגבות את טענתו שלאיראן אכן לא יהיה נשק גרעיני.
כך או כך, לצד תחושת החמיצות ממזכר ההבנות צריך לזכור שהנזקים שהסבה ישראל, יחד עם ארצות הברית, למערך האסטרטגי האיראני במבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי" הם עצומים, הן באשר לתשתית הגרעינית והן בכל הקשור לייצור טילים בליסטיים, וכך גם להנהגה המדינית והצבאית וליכולות הצבאיות. כל זאת הושג תחת המגבלה של שימוש בכוח אווירי בלבד והימנעות מפגיעה בנכסים כלכליים אסטרטגיים, ומתוך הכרה בהובלה של השותף האמריקאי. תחת מגבלות אלה מיצו ישראל וארצות הברית את מה שניתן להשיג, והיה עליהן להכיר בכך שיהיה קשה לחלץ מאיראן ויתורים משמעותיים נוספים בהקשרי הגרעין, הטילים והשלוחים. ודאי שלא ניתן בדרך זו לבדה להביא להחלפת המשטר. גם כך אין משמעות הדבר שהמערכה הייתה מיותרת, או שמוטב היה לא לצאת אליה, ורק כאשר נדע את תוצאות המו"מ ניתן יהיה לנהל דיון מעמיק בעניין זה.
פורסם ב- Jiss
