בעקבות ההצלחות במלחמה שהחלה ב-7 באוקטובר, בייחוד מול איראן וחיזבאללה, מתגברים הקולות המתארים את השדרוג האסטרטגי של ישראל כמבשר על עלייתה של ישראל לדרגת מעצמה אזורית, קרי כזו שיכולה להכתיב מהלכים ליריביה ולשחקנים נוספים בניגוד לרצונם. נשמעת גם הטענה היומרנית שישראל שינתה את פני המזה"ת.
אף על פי שישראל היא אחת המדינות החזקות במזה"ת, דיבורים כאלה מזכירים את האופוריה שלאחר מלחמת 1967 ששילמנו עליה ביוקר ב-1973. הם נובעים משיכרון הכוח ומביטחון עצמי מופרז, או מהערכת יתר של תוצאות הביניים של המלחמה, או מאי-הבנה של מצבה האסטרטגי הבסיסי של מדינת ישראל, או מעירוב של כמה מהסיבות.
המערכה הצבאית נגד חיזבאללה ונגד איראן הייתה מרשימה. ישראל אכן הצליחה בזכות כוחה הצבאי לשנות מרכיבים חשובים בתמונת המצב האזורי ובמאפייני האיום עליה, ובכך תרמה לחיזוק כושר ההרתעה שלה. ההצלחה המרשימה ביותר הייתה הפגיעה המשמעותית במתקנים העיקריים של מיזם הגרעין של איראן ובעריפת העילית המדעית בתחום הגרעין. אך נראה שלמרות החשיבות שבעצירת המירוץ האיראני לפצצה, איראן לא ויתרה בינתיים על חלומה הגרעיני; אם המשטר באיראן ישרוד הוא עלול לחדש את מיזם הגרעין ואף לתקוף שוב את ישראל. לא בטוח שהנסיבות בעתיד תהיינה טובות לתגובה צבאית ישראלית; ייתכן שתעמודנה לרשות איראן מערכות הגנה אווירית מתקדמות יותר. אף שהנשיא דונלד טראמפ התחייב למנוע בכוח את חידוש תוכנית הגרעין, השתתפות ארה"ב בפעולה צבאית בעתיד איננה מובטחת.
תוצאת לוואי מבורכת של המלחמה הייתה נפילת משטר אסד, בעל ברית איראני, אשר פתחה את הדרך לחיל האוויר הישראלי לאיראן. ישראל ניצלה את ההזדמנות להרוס חלקים גדולים מצבא סוריה וכבשה שטחים במדינה ליצירת אזור חיץ. אך גם תורכיה ניצלה את הריק כדי להמליך את שלוחה בדמשק. מציאות זו יצרה נקודת חיכוך בין תורכיה הגדולה והחזקה לישראל, ומבשרת על עליית ציר סוני קיצוני בהשראת האחים המוסלמים שעוצמתו יונקת מכוחה של תורכיה ומהגיבוי הכספי של קטאר. קטאר, בעלת הרשת אל ג'זירה, היא מעצמת תקשורת שגורמת נזק גדול לישראל. אין לזלזל בהשלכות של צמיחת הציר הסוני הקיצוני.
למרבה הצער סוריה הופכת גם למוקד חיכוך בין וושינגטון וירושלים, שכן הן אינן רואות עין בעין את עתידה. ארה"ב, בדומה לתורכיה, מעוניינת להפוך את סוריה למדינה ריכוזית בחסותה, בעוד שלישראל, גם בשל המחויבות למיעוטים (בעיקר דרוזים וכורדים), יש חזון אחר.
גם תבוסת חיזבאללה, שהחלישה מאוד את הציר השיעי בהנהגת איראן, אינה מבטיחה שינוי מהותי במדינת לבנון. הנכונות של המערכת הפוליטית בלבנון להיגרר למלחמת אזרחים כדי לפרק את נשקו של החיזבאללה מוטלת בספק. לחציה של ארה"ב לא בהכרח יצליחו. מאידך גיסא, השפעתה של תורכיה בארץ הארזים, בייחוד בצפונה, עלולה להתרחב.
היכולת הישראלית להנדס את הישויות הפוליטיות מעבר לגבולה הצפוני, סוריה ולבנון, היא מוגבלת, ואל לישראל לשגות באשליות שכוחה הצבאי יכול לשנות את המציאות הפוליטית שם. מדינות אלו תמשכנה להוות אתגר ביטחוני בעתיד הקרוב. המזה"ת לא שינה מהותית את פניו; הוא עדיין רווי סכסוכים, והשימוש בכוח הוא אחד מכללי המשחק. המזה"ת הוא עדיין גם מקור לקנאות אסלאמית ותפוצה גרעינית.
יתר על כן, המלחמה בעזה עדיין לא הסתיימה וחמאס עדיין שולט בחלקים של הרצועה (אומנם רק ב-30%), וברוב המכריע של האוכלוסייה. ניהול המלחמה היה ככל הנראה כושל, בשל הרתיעה מלכבוש את הרצועה ולסלק את חמאס. התמשכותה של המלחמה וסוגיית החטופים כרסמו במשאבי הלגיטימציה מבית ובזירה הבינלאומית. השארת חמאס בעיר עזה תהיה ניצחון לתנועת ההתנגדות – המוקאוואמה – ותחזק את השאיפות לחיסול ישראל. בימים אלו ישראל מתלבטת אם להשיג ניצחון על צבא הטרור של חמאס, אף על פי שבעזה יגובש הרושם הסופי של תוצאות המלחמה. בינתיים, בהקשר העזתי, ישראל אינה נראית כמעצמה אזורית שעל פיה יישק דבר.
חבל מאוד שישראלים שוכחים שישראל היא בסופו של דבר מדינה קטנה. זה ברור כאשר מתייחסים לכוח האדם הדרוש לצה"ל. גם בתחום הכלכלי, ישראל קטנה מדי מלהיות אוטרקית ולספק את כל צרכיה. לכן, כמדינות קטנות אחרות, היא תלויה בשווקים בינלאומיים ובמוצרים מיובאים. בעידן הגלובליזציה, שישראל השתלבה בו יפה, השיקולים הפוליטיים פחות חשובים, אך נראה שיש נסיגה בתהליכי הגלובליזציה.
יתר כל כן, שוק הנשק אינו מתנהג על פי כללי ההיצע והביקוש, אלא קיימים משתנים מתערבים שהם פוליטיים במהותם, ולכן התלות בארה"ב משמעותית יותר. כאשר כמחצית מהסיעה של המפלגה הדמוקרטית בסנאט מצביעה בעד הגבלות על מכירת נשק לישראל – יש סיבה לדאגה. לסיוע האמריקני לישראל בתחום המדיני, הביטחוני והכלכלי יש ממד קיומי. מצבה של ישראל בארה"ב הוא עדיין טוב, אבל מתרחשים שם תהליכים שאינם מבשרים טובות. עבודה קשה דרושה כדי לשמר את התמיכה האמריקנית במדינת ישראל.
כמו כן, יש לזכור שמדינת היהודים הקטנה מוקפת במרחב מוסלמי ענק (כ-1.5 מיליארד). הגוש המוסלמי אינו מאוחד ולא קל לגייסו לפעילות נגד ישראל, כפי שתורכיה מנסה בימינו, ובכל זאת לאסלאם יש יחס דו-משמעי כלפי היהודים ומוסלמים רבים חשים עוינות למדינה היהודית. אין להניח שהדעות הקדומות תיעלמנה במהרה.
המגמה הנוכחית של השתלבות ישראל במרחב המזה"ת (הסכמי השלום עם מצרים וירדן, הסכמי אברהם, והקשרים עם מדינות מרכז אסיה המוסלמיות) ממשיכה בינתיים, אך היא איננה דטרמיניסטית ותלויה באינטרסים של המדינות, בתפיסת עוצמתה של ישראל ובקרבתה לארה"ב, המעצמה העולמית, שגם היא איננה כול-יכולה במזה"ת.
העוצמה שמדינת ישראל מקרינה אינה תלויה רק בכוחה הצבאי והטכנולוגי ובקרבתה לארה"ב, אלא גם בלכידות הפנימית. הפיצול בעם בעת הניסיון לחוקק רפורמה משפטית וההתנהגות של הציבור הישראלי בנושא החטופים משדרים דימוי של חברה מפולגת מאוד שחלקים בקרבה מתקשים לעמוד במחיר של מלחמה. האם חברה כזאת תיאות לשלוח את בניה ובנותיה להילחם לקידום מטרות מדיניות מעבר לגבולותיה כנדרש ממעצמה אזורית?!
לישראל הישגים אדירים בתחומים רבים מאוד ויש להתגאות בהם. במלחמה הזו היא החלישה את הציר שאיראן הקימה במשך שנים, ותוך שיתוף פעולה עם הנשיא טראמפ גדלה השפעת שתי המדינות. המלחמה הבליטה את עוצמתה הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של ישראל. עם זאת, אין בכל אלה כדי להפוך את ישראל למעצמה אזורית, בהתחשב במגבלותיה. צריך לזכור שהיו גם כישלונות צבאיים רועמים, וכי טרם הושגה הכרעה בעזה והחות'ים ממשיכים לירות טילים על ישראל ולמנוע את חופש השיט הישראלי בים סוף.
המדיניות הישראלית צריכה לאמץ את האמירה "הצנע לכת" ולא להתפתות לשחק את תפקיד המעצמה האזורית. במזה"ת, אפילו מעצמה עולמית כארה"ב מתקשה לכפות את רצונה על שחקנים אזוריים. לעיתים אין מנוס מהחלטות שהן בגדר הימור היסטורי, אך אסור לשכוח שהמעלה החשובה ביותר במשחק בין האומות על פי התפיסה הריאליסטית היא הזהירות.
פורסם ב- JISS
