הזמן שחלף מאז שנחתמה העסקה לשחרור החטופים והפסקת הלחימה (הזמנית?) יצר פרספקטיבה חלקית לגבי מה שהיה, אך לא פרספקטיבה מלאה לגבי מה שיהיה. זה ניצחון, גם אם בנקודות, אבל בהחלט ניצחון.
ברור שחלקם של נשיא ארצות הברית טראמפ וצוותו היה משמעותי, הן בשל הלחץ על חמאס והן מבחינת יצירת הכלים הבינלאומיים ובעיקר הבין־ערביים והמוסלמיים לקידום התנאים המדיניים לעסקה ולשלביה הבאים, אך הקרדיט העיקרי מגיע לצה"ל ולראש הממשלה שהוביל בנחישות, בתבונה ובאחריות את ההחלטות על מהלכים הצבאיים והמדיניים שהביאו לתוצאה. אזהרתו של הנשיא טראמפ לחמאס ש"ייפתחו שערי הגיהינום" אם לא יקבלו את התנאים, הייתה מבוססת על כוח המחץ של צה"ל.
זה איננו מחפה על חלקם של ראש הממשלה, יחד עם רוב הצמרת הביטחונית, באחריות ל־7 באוקטובר, כמו גם של כל הממסד הפוליטי משני הצדדים ושל חלק הארי בתקשורת ובציבור שהעדיפו שקט מדומה על מלחמה; אך מציב את הדברים ביחס ובאור נכונים יותר. בדיעבד מתברר שגם לתקיפה הישראלית על ראשי חמאס בקטאר הייתה השפעה משמעותית על ההתקפלות שלו; לא במקרה סיפורי אלף לילה ולילה נולדו דווקא במזרח התיכון, כך שאולי גם התיאוריה שהפעולה הייתה בכלל מתואמת בין ישראל, ארצות הברית וקטאר עצמה איננה כה הזויה.
בצד התרוממות הרוח המוצדקת על שחרור החטופים החיים וההסדר לעצירת הלחימה, אי אפשר להתעלם מכמה כוכביות, ובהן השאלות אם חמאס באמת יתפרק מנשקו וממעורבות בשלטון בעזה, כפי שקבע הנשיא טראמפ ו"הבטיחו" מדינות ערב? מה יהיו התנאים הבסיסיים לשיקום עזה? (מדוע, אגב, איש לא העלה את הדרישה שגם לשיקום העוטף מגיע סיוע בינלאומי?) ומה עם פירוק אונר"א? וגם שדרוגן המדיני והצבאי של טורקיה וקטאר כחלק מהעסקה מעורר דאגה.
לישראל אומנם הובטח חופש פעולה צבאי ברצועה במידה שחמאס יפר את התנאים, אך נותרו סימני שאלה, בהם כיצד חופש הפעולה הזה יתבצע הלכה למעשה מול נוכחות ביטחונית ואחרת של גורמים בינלאומיים, לא כולם אוהדים מושבעים של ישראל. חשובה לא פחות השאלה אם הוועידה בשארם א־שייח' אכן קידמה את החזון של "שלום אזורי", לא רק במובן של הפסקת הלחימה אלא גם של יצירת מציאות חדשה לשיתוף פעולה מדיני וכלכלי ברוח הסכמי אברהם. לאמור, האם שארם תוביל לריאד?
החזית הפנימית במלחמה התגלתה הן מצדדיה החיוביים, והם הרוב המכריע, והן בפניה המכוערות. לצד המשמעת והחוסן האזרחי והלאומי היוצאים מהכלל, היו תופעות שחייבות לעורר חשבון נפש. אפשר ואף צריך היה להזדהות עם הצער והדאגה האמיתיים של משפחות החטופות והחטופים והלוחמים בחזית ועם האמפתיה של רבים מאלה שנכחו ערב־ערב בכיכר החטופים, אך יחד עם זאת אי אפשר לעבור לסדר היום לגבי מי שניצלו את מצוקת החטופים ומשפחותיהם למטרות פוליטיות ציניות וחסרות מוסר.
למשפחות החטופים היה מותר לומר כל שעל ליבן, גם דברי שטות ובלע, אך לא לאחרים. אסור לעסוק בחשבונאות ולעולם לא נדע, ומוטב שכך, כמה חטופים וחטופות היו נשארים בחיים או משתחררים קודם אילולא ההפגנות והמחאות המאורגנות ברחבי המדינה. מסע הונאה חסר מעצורים ניסה להטביע בציבור תובנה כאילו החטופים והחטופות הם בידי ממשלת ישראל ולא בידי חמאס, ובמקום להפגין מול שגרירויות צרפת, בריטניה וספרד ומשרדי האו"ם, הפגינו מול כנסת ישראל. מארגני המסע הזה אולי לא הבינו אבל ראשי חמאס ניצלו את מה שראו ושמעו מהנעשה בישראל להמשך סרבנותם ולניסיונות להקשחת דרישותיהם על גב החטופים.
השנתיים האחרונות היו צרובות סבל וצער אינסופיים עבור ישראלים רבים אך יחד עם זאת, בזכות הניצחונות הצבאיים וצעדיה המדיניים ששינו את המצב במזרח התיכון מעמדה של ישראל אחרי המלחמה טוב יותר מכפי שהיה לפניה. זו איננה סיבה למסיבה או לשאננות אלא הערכת מצב גיאופוליטית מפוכחת לסיכוי של שגשוג כלכלי וייצוב מדיני. אך האם המצב הזה והתרוממות הרוח הקולקטיבית כתוצאה מכך יתורגמו גם לערבות הדדית כחלק מהאתוס הלאומי שלנו? התנאי לכך הוא הפסקת השסע והפילוג מכל הצדדים, אך הסימנים בשטח אינם מעודדים מבחינה זאת — האם נצליח להתעשת על עצמנו?
פורסם במעריב.
