יש צרפת שפויה ורציונלית יותר, שרואה את האיום המתקרב על אופייה ומהותה, כגון זו של הסופר מישל וולבק, אך מעמדם והשפעתם של אנשים אלה הוא כמו של הילד ההולנדי שעצר את פריצות הסכרים באצבעו. מדיניות חוץ ומדיניות פנים הן שני צידיו של אותו מטבע, והחדירה הגוברת של האסלאם למדינה משפיעה על מהלכים מדיניים ודיפלומטיים.
הנשיא מקרון מוצף בשנה האחרונה בבעיות פוליטיות ופרטיות. הוא איבד את הרוב באסיפה הלאומית, וממשלתו עומדת על כרעי תרנגולת ונזקקת לתמיכת מפלגה אחרת, שמוענקת בחוסר רצון בולט. זו בוודאי לא המורשת שאיש הכספים הצעיר והמוכשר קיווה להנחיל למדינתו כשפנה לפוליטיקה וכשהתמודד לראשונה בהצלחה לנשיאות.
כפי שהתבטא לאחרונה שר הפנים בממשלת צרפת, המפלגה שמקרון הקים תתפורר לאחר הבחירות הבאות לנשיאות ב־2027 (שמקרון עצמו כבר לא יוכל להתמודד בהן) ואולי עוד לפניהן. למחנה שהקים בזמנו אין אידיאולוגיה, אין מסורת משותפת ולכן גם אין עתיד משותף.
היא כנראה אפיזודה חולפת, וספק אם מועמדים רבים מטעמה יתמודדו בבחירות הקרובות לאסיפה הלאומית או לנשיאות, ואולי גם בבחירות המקומיות בשנה הקרובה. כנראה, לדעתם של מקרון ועוזריו רק הקול הערבי והמוסלמי עשוי להיות גלגל הצלה. לפני הכל, מקרון הוא פוליטיקאי, ומה שעומד כרגע לנגד עיניו הוא המבחנים האלקטורליים המתקרבים. הוא מודע לכך שחלק גדול בארצו מתנגד למהלך ההכרה במדינה פלסטינית, ומקווה שהקולות הערביים יטו את הכף לטובת מפלגתו ומועמדיה.
אין זה מהנמנע שגם מדינות אחרות באירופה יצטרפו למהלך של מקרון – בלגיה, ספרד עם ממשלתה האנטי־ישראלית ועכשיו גם בריטניה, שבה החדירה האסלאמית מתקרבת לזו שקיימת בצרפת – אך אם מקרון קיווה שהחלטתו תיתן תנופה למהלך אוניברסלי לתפארת הדיפלומטיה הצרפתית, תקוותו תעלה כנראה חרס.
למקרון וגם לפוליטיקאים צרפתים אחרים קשה עדיין להשלים עם העובדה שצרפת כבר איננה מעצמה מהשורה הראשונה. צרפת היא עדיין מגדלור בתרבות ובנושאים נוספים שבהם שמה הולך לפניה, אך חל פיחות ניכר ביכולת ההשפעה הבינלאומית שלה, ואפילו באיחוד האירופי השפעתה פחותה מזו של גרמניה.
גם מקרון מבין זאת, ולכן דווקא כשהוא מתקרב לסוף כהונתו הוא מנסה בכל כוחו להטביע את חותמו על ההיסטוריה – ובמיוחד על המזרח התיכון שנתפס בעבר בעיני דיפלומטים ואנשי תרבות ורוח צרפתים כאזור שבו יש לפריז השפעה מיוחדת. זאת, עד שההתפתחויות במלחמת העולם השנייה ואחריה הראו לצרפת שכבר לא מתחשבים בה כל כך.כדי שיוזמתו בנושא הפלסטיני תקבל גושפנקה גיאופוליטית בינלאומית, מקרון הכניס את הדיון תחת כנפי האו”ם, שכנראה שש לכל הזדמנות לנגח את ישראל, וגייס את יורש העצר הסעודי כנותן חסות משותף. מבחינת הנסיך מוחמד בן סלמאן, כמו רוב שליטי המדינות הערביות הסוניות, הנושא הפלסטיני איננו אינטרס ממדרגה ראשונה, אך תשלום מס שפתיים הוא כלי נוח לסיפוק לחצים פנימיים, בעיקר מהדור הצעיר.הצטרפות בלתי מחייבת לצעד של מקרון היא דרך נוחה להשיג זאת. לבן סלמאן אין כל כוונה להמיר את קשריו הביטחוניים והכלכליים החשובים עם ארצות הברית של טראמפ בעגלה המקרטעת של מקרון. הוא גם ער לכך שהסכמי אברהם, בעיקר אם יצטרף אליהם, ייטלו מצרפת את שארית השפעתה על המתרחש במזרח התיכון.
פורסם במעריב.
הכותב הוא לשעבר שגריר ישראל בארה״ב וחבר ״מבטחי״ – פורום מפקדים לאומי.
