עם החזרה ללחימה קמה צעקה, כמעט פבלובית, מצד קבוצת אנשים שאיני מוצא דרך לכנותם, אולם לצורך הדיון אכנה אותם בכינוי הניטרלי "צעקנים". למיטב הערכתי, הצעקה מזיקה למהלך שהממשלה החליטה עליו, והוא ניהול משא ומתן תוך כדי לחימה. החזרה ללחימה באה לאחר זיהוי ותקיפה של מהלכי התחדשות ובניית תשתית לחידוש המלחמה על ידי חמאס.
ככל שאנחנו מתמידים באי־לחימה, מחיר הכניסה להשמדת חמאס בהמשך מתייקר. את זה החמאס יודע, וגם אנחנו יודעים. יתרה מזו, ככל שהמשא ומתן מתארך, מצב החטופים מחמיר (בשל היותם הנכס האסטרטגי החשוב ביותר בידי חמאס). אני יכול להניח, בקירוב רב, כי אם ניתן לחמאס להתחזק ללא תגובה, אזי בכל יום של אי־לחימה, אנחנו מסכנים לפחות חיי לוחם צה"ל שעשוי להיהרג לכשנחזור ללחימה. זו דילמה קשה. כי בחישוב הזה כבר היום אנחנו מקריבים מספר חיילים שהוא גבוה ממספר החטופים החיים.
מאחר שהזמן דוחק, וחמאס עושה את כל התרגילים האפשריים כדי למרוח אותו, החליטה מערכת הביטחון להמליץ לממשלה לחזור ללחימה עצימה, ובכך להביא את החמאס לחזור לשולחן הדיונים לשחרור חטופים.
