בשדרות רוטשילד בתל אביב, כמה פסיעות מרחוב הרצל, ניצב בניין דו־קומתי רעוע, ספק בית, ספק חורבה, מוקף בפיגומים ובסולמות – זהו בית העצמאות של מדינת ישראל. הקרבה לרחוב הרצל אולי מקרית, אך אפשר לראות בה גם סמליות לקשר שבין חזונו של הרצל להגשמתו בתש”ח. לעומת זאת, אפשר לראות במצבו הרעוע של הבניין ביטוי סמלי למצבה הבעייתי הנוכחי של המדינה.
בארצות הברית, היכל העצמאות בעיר פילדלפיה שבו אושרו מגילת העצמאות והחוקה, נחשב לאתר מורשת מהשורה הראשונה, ורבים מבקרים בו מדי שנה. ואילו בישראל, הבית שבו הוכרזה עצמאותה של המדינה סגור ונעול. אותה מדינה ביטלה את התקציב לשיפוץ הבניין ב־2023 ומאז מצבו הולך ומידרדר.
לישראל אתרי מורשת רבים – עתיקים יותר ועתיקים פחות, הן דתיים והן לאומיים – אך האתר שבו חודשה הריבונות היהודית אחרי אלפי שנים ממשיך לעמוד מיותם, ללא דואג וללא אחראי. בית העצמאות, כשמו הרשמי, הוא בעיקר סמל, אך גם סמל יכול להיות ריק מתוכן אם אין מכבדים אותו.
נשאלת השאלה, האם הזלזול בבניין הזה אינו מעיד על יחס מזלזל בקרב חלק מהציבור כלפי ערך הריבונות הישראלית בכלל? האם יש כאן פוליטיקה? פוסט־ציונות משמאל או מימין? או אולי התחשבות יתר במי ששיבת ציון איננה יכולה להיות בעיניו מעשה ידי אדם, אלא רק מעשה הקדוש ברוך הוא?
אבות המדינה ייחסו לערך הריבונות משמעות רבה מזו של הגדרת השלטון העצמי. זאב ז’בוטינסקי, שאומנם לא זכה לראות את התגשמות חלום העצמאות, אך ראה את העצמאות בעיני רוחו, חיבר את הרעיון לנושא הביטחון, כששניהם מושתתים על החוסן הרוחני הלאומי של מנהיגי המדינה ואזרחיה.
הרב קוק, מייסד הרבנות הראשית לארץ ישראל, ראה בתקומת עם ישראל ובחתירתו לעצמאות בארצו את ראשית צמיחת הגאולה, “שתבוא במהרה בימינו” – לא במובן המשיחי, אלא בביטויה המדיני והמעשי. הוא קבע שמדינת ישראל העומדת לקום “היא הביטוי של מלכות ישראל” ומבוססת על הברית בין אלוהים לעם ישראל.
דוד בן־גוריון, שהכריז על הקמת המדינה באותו בניין ועמד בראש המדינה בשנותיה המכוננות, גרס שלישראל, בנוסף להיותה ריבונית ככל המדינות, צריכות להיות גם תכונות מיוחדות: האחת, שתהיה בית לאומי לכל יהודי העולם, והשנייה, שתהיה מדינה יהודית. בעיני בן־גוריון, ריבונות וממלכתיות היו ערכים זהים במשמעותם – לא כהאלהת המדינה, אלא כמסגרת לאומית מאחדת וקובעת.
לא לשם דיכוי דעות או קיום מגמות נפרדות, אלא כמכנה דמוקרטי משותף לעצם קיומה ועתידה של המדינה. בריבונות הממלכתית של בן־גוריון, אך גם בציפיות של ז’בוטינסקי והרב קוק, התגלמה הקמת צה”ל כ”צבא העם” במשמעות של “כל העם”, ובתחום האזרחי והשלטוני הרעיון היה משטר דמוקרטי שאין בו מקום למפלגות סקטוריאליות ועדתיות. הריבון הוא העם שיושב בציון, הכנסת היא הביטוי לכך והממשלה מייצגת את הרוב בכנסת.
מי שצופה בכנסת הנוכחית, משני צידי המתרס, כנסת שאיננה לתפארת מדינת ישראל, חייב לשאול את עצמו באיזו מידה היא אכן מגלמת את ציפיות מייסדי המדינה וחוזיה.
יש אצלנו מי שקוראים ל”ריבונות עכשיו”, ומתכוונים להחלה מיידית של הריבונות על יהודה ושומרון ואולי גם על עזה – ואף שמבחינה אידיאולוגית זו איננה קריאה פסולה, הרי שמדובר במהלך מורכב ובעייתי שאי אפשר לדון בו בלי להתייחס לא רק לצדדיו המדיניים, אלא גם להשלכותיו על הערכים והעקרונות, בין היתר של ז’בוטינסקי, בן־גוריון והרב קוק. ואולי כדאי להקדים ולחזק תחילה את הריבונות בישראל פנימה?
פורסם במעריב.
הכותב הוא לשעבר שגריר ישראל בארה״ב וחבר ״מבטחי״ – פורום מפקדים לאומי.