את הפעולה נגד ראשי חמאס בקטאר יש לשפוט על פי שלושה פרמטרים: תוצאתי, משפטי ומדיני. גם אם הפעולה לא השיגה את מטרתה המתוכננת (ויש לבדוק אם היה כאן ליקוי מודיעיני או מבצעי — או אולי סתם ביש מזל), המסר ברור: ישראל לא תרפה מרדיפת האחראים לטבח 7 באוקטובר ומחיסולם בכל מקום שיימצאו בו.
בכך, ישראל המשיכה את הקו שנקטה גולדה מאיר אחרי רצח הספורטאים במינכן. חשוב לציין שכמו במלחמה בעזה, בפעולה בדוחה היה תיאום מלא בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. בנוסף להיבט הענישתי וההרתעתי, נועדה הפעולה לסלק מהנהגת חמאס את הגורמים הנוקשים ביותר במשא ומתן על שחרור החטופים. משתלבת בכך נחישות ההנהגה המדינית והצבאית בישראל להבהיר לחמאס ולמתווכים השונים, הן במזרח התיכון והן אלה שמעבר לים, שישראל לא תוותר על שחרור כל החטופים ועל סילוק חמאס הצבאי והאזרחי מכל הרצועה.
כצפוי, מזכ”ל האו”ם אנטוניו גוטרש גינה את התקיפה וכינה אותה “הפרה בוטה” של ריבונות קטאר, בלי להתייחס כלל לחמאס, ומועצת הביטחון הלכה בעקבותיו, כששניהם מתעלמים מאמנת האו”ם עצמה בנושא הטרור והמאבק בו. מקהלת הצבועים הרגילה, כולל מדינות אירופה, שנוהגת לגנות את ישראל בכל עניין ודבר, אינה צמודה בדרך כלל לשיקולים ענייניים ומוסריים, אך דווקא בשל כך חשוב לקבוע חד־משמעית שהפעולה הישראלית בקטאר עמדה לחלוטין בעקרונות החוק הבינלאומי וצוויו המחייבים.
פרופ' הנס קלזן, מגדולי המומחים למשפט בינלאומי במאה ה־20, התייחס לטרור בפשטות כאל הפרת החוק הבינלאומי, פגיעה אלימה באזרחים שמטרתה להשיג מטרות פוליטיות, ויש להפעיל נגדה סנקציות. ואכן, לפי הכללים המקובלים של החוק הבינלאומי, כל מעשה טרור מזכה את הנפגע ברשות לפעול אף בכוח נגד כל גורם עבריין — וחובתה של כל מדינה למנוע בשטחה או משטחה פעולות הפוגעות בביטחונן של מדינות אחרות ובפרט אלימות נגד אזרחיה. מדינות שמעניקות “מקום מקלט” לגורמים שמבצעים או אף מתכננים פעולות טרור, מפירות בבוטות את החוק הבינלאומי, ופעולות עונשין או מניעה נגדן מוצדקות.
לקטגוריה הזאת אכן שייכת קטאר, המאפשרת פעולות משטחה הפוגעות בביטחון מדינת ישראל ואזרחיה והופכות אותה עצמה לעבריינית. בנוסף לכך, היא שיחקה ומשחקת משחק כפול גם בעניין החטופים. בעולם האמיתי אומנם לא טיעונים משפטיים קובעים, אלא שיקולים ומהלכים מדיניים — ואיתם מדינת ישראל מתמודדת היום. קטאר, ספק מדינה ספק עסק כלכלי משפחתי, מוגדרת כ”בעלת ברית עיקרית שאיננה בנאט”ו” של ארצות הברית, וממוקם בה המטה המרכזי של הצבא האמריקאי במפרץ הפרסי (וחורשי רעה אולי יציינו גם שלמשפחת טראמפ קשרים עסקיים ענפים במדינה).
כך, התקיפה של ישראל, בעלת הברית העיקרית האחרת של ארצות הברית במזרח התיכון, יצרה עבורה כאבי ראש ודילמות שהנשיא טראמפ נתן להם ביטוי בביקורתו נגד ישראל שביצעה את המהלך בקטאר ללא ידיעת ארצות הברית. עם זאת הוא הוסיף ש”לחסל את ראשי חמאס זו מטרה ראויה”.
מה שעומד על הפרק הוא מעמדה של ארצות הברית כשחקנית מרכזית במזרח התיכון והשפעתה על מהלכים עתידיים כגון שילובה של ישראל בהסדר אזורי. מהבחינות האלה, כנס החירום של המדינות הערביות והאסלאמיות המתקיים בקטאר ייתכן שייתן סימנים, ואף שקטאר איננה אהודה במיוחד על רוב המדינות הערביות האחרות, יש להניח שבפורום הזה המוטיב העיקרי יהיה ההזדהות עימה והתקפות מילוליות על ישראל ואולי גם על ארצות הברית.
אבל גם למשתתפות בכנס ברור שדווקא היותה של ישראל הגורם הצבאי הדומיננטי במזרח התיכון, ובעלת בריתה האסטרטגית של ארצות הברית, מחזקת את ביטחון האזור. יש לקוות שהסכמי אברהם לא ייפגעו, אלא אולי רטורית, ושחזון המזרח התיכון החדש שארצות הברית מנסה לקדם עם חלק חשוב ממדינות האזור יגבר על השיקולים האחרים. אך גם לישראל נועד תפקיד להבטיח זאת.
פורסם במעריב.
