והאבסורד גדול עוד יותר. אירופה עצמה נמצאת בעיצומו של משבר חברתי עמוק: הגירה בהיקפים גדולים, קשיי השתלבות, התבססות של קהילות מוסלמיות שאינן תמיד מקבלות את ערכי המערב ועלייה של תנועות אסלאמיסטיות. במקביל הולך ומתחזק הימין האירופי, בעוד מפלגות השמאל המסורתיות מאבדות תמיכה.
למעשה, אירופה יורה לעצמה ברגל. במקום לשאול כיצד להגן על החברה האירופית, על גבולותיה ועל ערכיה, חלק ממנהיגיה עסוקים בהטפת מוסר לישראל ובהפעלת סנקציות נגדה. הציבור האירופי מתחיל להגיב בקלפי, והתחזקות הימין אינה מקרית. היא מבטאת, בין היתר, את תחושת האזרחים שמנהיגיהם איבדו את סדר העדיפויות הנכון.
מול אירופה הזאת ניצבת ארצות הברית. ממשל טראמפ מעניק לישראל גיבוי מדיני משמעותי. שגריר ארצות הברית בישראל אף הגדיר את הצעד הבריטי כאפליה נגד העם היהודי והזהיר מפני השלכות מצד ארצות הברית. מכאן נובעת חשיבותה האסטרטגית העצומה של הברית עם ארצות הברית. ישראל חייבת לעשות הכל כדי לשמר אותה – ובמיוחד את התמיכה בישראל של המחנה הרפובליקני הפרו־ישראלי בקונגרס ובמערכת הפוליטית האמריקאית.
אירופה רשאית לבחור את דרכה. אבל ישראל אינה חייבת ללכת אחריה. ובסופו של דבר, ייתכן שהשאלה החשובה ביותר אינה מתי תקום מדינה פלסטינית, אלא אם אירופה תצליח לשמר את הזהות, הביטחון והערכים שעליהם נבנתה.
פורסם במעריב.
