מלחמות זורעות הרס וגורמות סבל. יש בהן ממדים טרגיים. גם בעזה יש טרגדיות אשר מושכות את תשומת הלב של התקשורת הבינלאומית ושל רבים שליבם נכמר לנוכח מראות המצוקה של אוכלוסיית עזה. נהרגים בעזה בני אדם רבים, רבים מהם מחבלי חמאס, ויש גם הרוגים ופצועים בקרב האזרחים בשל השימוש שחמאס עושה בהם כמגינים אנושיים. מעבר לכך, מעייניהם של המוני עזתים נתונים להבטחת יכולתם להזין את בני משפחותיהם נוכח הבעייתיות של חלוקת המזון המגיע לרצועה. יש גם קשיים בהפעלת שירותי הרפואה. מספר עצום של עזתים עוזבים את בתיהם על פי הוראות צה"ל לאזורים שמחוץ לטווח הלוחמה. לאחר מכן, חלק מבתיהם ניזוקים או נהרסים בגלל הצרכים המבצעיים של ניהול המלחמה, מה גם שכמעט בכל בית מוצאים אמצעי לחימה וכניסה לפיר המוביל לרשת המנהרות המסועפת של חמאס.
ככל הנראה יש גם כיסי רעב. כידוע הסיוע ההומניטרי אינו מגיע לכולם, כיוון שחמאס משתלט על רובו ודואג לפעיליו ואת היתרה הוא מוכר במחירים מופקעים לשם מימון משכורות וצרכים אחרים של ארגון הטרור. המזון הוא גם אמצעי לגיוס פעילים חדשים. החמאס נוהג בצורה דומה לבעלי זרוע באזורים מוכי גורל שמגיע אליהם סיוע הומניטרי מבחוץ. החמושים ברובים בדרך כלל אוכלים טוב במקומות הללו. אנשי החמאס, כדומיהם בארגונים האסלאמיסטיים או הטוטליטריים, אינם חסים על בני עמם ומוכנים להקריבם למען המטרות הפוליטיות של הקיצונים.
העולם רואה את הסבל של העזתים וממהר לבקר את ישראל. רבים שוכחים, או אינם רוצים לזכור, שחמאס פתח במלחמה נגד ישראל במעשי זוועה ב-7 באוקטובר. יתר על כן, הרחמים מופנים לעזתים, שהם אומנם מסכנים אבל בחרו ברובם בחמאס בבחירות דמוקרטיות ברשות הפלסטינית ב-2006 (מאז לא נערכו בחירות). אף על פי ששלטון חמאס נהג בעריצות כדי להשליט אורח חיים דתי קיצוני, לא ראינו סימני מרי משמעותיים מצד העזתים. לאורך שנים רבות, כל הסקרים מעידים על תמיכה עממית גדולה בחמאס. זאת אומרת שהאחריות המוסרית לטרגדיה בעזה היא על כתפי החמאס ותושבי עזה, אשר לא מעטים מהם תמכו ועדיין תומכים בארגון הרצחני וחלקם השתתפו בחדווה במעשים הנוראים בתחילת המלחמה.
מלחמת "חרבות ברזל" נועדה בעיקרה למנוע סבל נוסף לאוכלוסייה הישראלית שהייתה המטרה של חמאס לאורך השנים, ובייחוד מאז השתלטות הארגון על עזה ב-2007. זוהי חובתה המוסרית הראשונה של המדינה. חובה זו דורשת להרוס את היכולות הצבאיות של החמאס. אין למדינת ישראל יכולת למנוע אהדה של פלסטינים לחמאס, אבל יש בכוחה לצמצם את יכולת ההיזק של ארגון הטרור. לכן, ישראל צריכה למקד את פעולותיה בפגיעה בחמאס תוך ניסיון להקל במידת האפשר את הסבל של הלא-מעורבים בלחימה. סדר העדיפות צריך להיות ברור והוא מצדיק לעיתים צעדים הפוגעים באיכות החיים של העזתים, כדי למנוע מחמאס יכולת לפגוע בישראל בעתיד.
השארת חמאס מזוין בעזה אינה רק צעד שיביא להימשכות האיום על תושבי ישראל. שרידות שלטון חמאס היא ניצחון לציר הקיצוני ביותר הפועל נגד ישראל אשר ממשיך את ההתנגדות לעצם קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל – המוקאוומה. הוא ניצחון לאסלמיסטים (משמעותי במיוחד לאחר המכה שספגה איראן כתוצאה מהפגיעה במיזם הגרעין שלה). מכל מיני סיבות, רוב מדינות המערב ורבות ממדינות ערב קוראות אומנם לפירוק חמאס מנשקו ולהחזרת כל החטופים במסגרת הסדר לסיום המלחמה, אך בפועל מצפות מישראל לעצור את המלחמה גם בלי שתנאים אלה יתקיימו, לכאורה בשל דאגתן לאוכלוסיית עזה. הן אף נוקטות צעדים מדיניים עוינים לישראל ומאיימות בסנקציות על ישראל אם לא תפעל כפי שהן מצפות. מדיניות זו מקשיחה את גישת חמאס במו"מ ומקשה על הגעה להסכם, ובפועל עוזרת אסטרטגית להשארת החמאס בעזה, שמהווה סכנה לא רק לשכנים במזרח התיכון ובמזרח הים התיכון, אלא לכל המערב.
כל אלה השואפים לפירוז רצועת עזה, כולל מדינות המערב והמדינות המתונות במזרח התיכון, בוודאי מבינים שחמאס לא יתפרק מנשקו מרצון, בדומה לחיזבאללה בלבנון. אך המדינה היחידה שמוכנה להשתמש בכוחה הצבאי כדי לנסות לכפות על חמאס את מסירת הנשק היא ישראל. חלק מהעולם בטיפשותו או בצביעותו מפריע לישראל לסיים את המלאכה.
התמקדות בסבל של העזתים היא מובנת, אבל מתעלמת מהשלכה שמעדיפים לא לדבר עליה – הפונקציה החינוכית של טרגדיות וכאב. ילד קטן לומד במקרים רבים לא לגעת באש גלויה על ידי התנסות אישית. זה נכון גם ברמה של מדינות. גרמניה סבלה מפלות קשות בשתי מלחמות עולם ורק אחר כך שינתה את אופייה המיליטריסטי וזנחה את חלומות ההתפשטות. רק לאחר הטלת פצצות גרעין בהירושימה ובנגסקי, אשר גבו מאות אלפי הרוגים, הפכה יפן לרודפת שלום.
צריך להודות שהרגישות של הפלסטינים לכאב היא קטנה. הם זוכרים את הטרגדיות שלהם – הנכבה והנכסה – אבל כלל לא ברור שהם ויתרו על החלום להעלים את מדינת ישראל. עקומת הלימוד של הפלסטינים ביחסם לישראל אינה מרשימה. יש המייחסים את השקט היחסי באיו"ש לזיכרון של המחיר ששילמו בעת מבצע "חומת מגן" שהחל ב-2002 אבל נמשך לפחות שלוש שנים. עזה לא קיבלה אז טיפול דומה, ואולי זה גורם אחד המסביר את הקיצוניות הרווחת בין העזתים כלפי ישראל.
אולי המחיר שתושבי עזה משלמים על המלחמה שבה פתח חמאס כמי שמייצג אותם בעזה עשוי לשנות משהו ביכולת הלמידה של הפלסטינים. טרגדיה חדשה בעימות הסיזיפי נגד ישראל יכולה אולי למתן את השאיפות הפלסטיניות. עצם השיח, בעקבות המלחמה, על הגירה מרצון של עזתים לצורכי בניית "ריביירה" עשוי לטפטף קצת פרגמטיזם לתרבות פוליטית שמאופיינית ברדיקאליות נוראה.
אכן, מאז ה-7 באוקטובר עזה משלמת מחיר יקר. זה כמובן מועיל גם להרתעה הישראלית. יותר אנשים במרחב מבינים שתקיפה נגד ישראל עלולה לעלות ביוקר. בינתיים רוב החברה הישראלית שלמה עם צדקת הדרך. הוויכוחים נסובים על סדרי העדיפויות – ניצחון או חטופים. גם "מסע ההרעבה" המוצלח של חמאס לא סדק את האמון הציבורי בכך שצה"ל שומר על טוהר הנשק. המשך המלחמה כרוך במחירים בזירה הבינלאומית, שהבנתה בנבכי הסכסוך עם הפלסטינים היא מוגבלת ומוטה נגד ישראל.
בסופו של דבר ישראל חיה במזרח התיכון, אזור רווי סכסוכים. השימוש בכוח צבאי הוא חלק מארגז הכלים של מנהיגי כל המדינות, ובניגוד לאירופה הוא זוכה להבנה ואהדה. מאז תחילת המלחמה, ישראל זכתה בהישגים רבים. עם זאת ראוי שישראל תזכור שהיא מדינה קטנה, אומנם חזקה, אבל חופש הפעולה שלה אינו בלתי מוגבל.
