תוכנית טראמפ מתווה נתיב לשינוי עמוק במציאות בעזה ובארכיטקטורה האזורית, שיאפשר כינון יחסים נורמליים בין ישראל לשכנותיה ויבטיח שעזה לא תהיה בסיס לביצוע פיגועים נגד ישראל בעתיד. משפט הפתיחה של התוכנית מבהיר מהו התנאי להשגת יעדים מרחיקי לכת אלה – עזה תעבור תהליך של דה-רדיקליזציה, שבסופו היא לא תישלט בידי קיצונים.
כדי שיהיה סיכוי למימוש חזון זה, הנרטיב הפלסטיני צריך להשתנות משלילת זכות קיומה של מדינה יהודית בארץ ישראל והאדרה של המאבק נגדה בכל הדרכים עד להכרעתה, לנרטיב המוכן לכונן יחסי שלום עם מדינת העם היהודי. זוהי ליבת הרפורמה שנדרשה מהפלסטינים על פי תוכנית טראמפ לשלום ושגשוג שהוצגה במהלך כהונתו הראשונה כנשיא, והיא תידרש מהרשות הפלסטינית כתנאי לשילובה בעתיד בשליטה על עזה.
תהליך שינוי הנרטיב חייב להתחיל בחשבון נפש פלסטיני, שבבסיסו הכרה בכך שמתקפת הטרור של 7 באוקטובר 2023 הייתה טעות מרה ושאין סיכוי למוטט את ישראל, ובוודאי לא בכוח.
המכשול הנרטיבי שמונע מחמאס להתפרק מנשקו
הדיון על הדרך שבה תירשם מתקפת 7 באוקטובר בזיכרון הפלסטיני נמצא בעיצומו והגיע לשיאו סביב האירועים לציון יום השנה השני למתקפה והצגת תוכנית טראמפ. דוברי חמאס מצאו עצמם במגננה-רבתי בכל כלי התקשורת בניסיונם להצדיק את המתקפה. הביקורת בערוצים הערביים לא הטילה ספק ב"גבורה" של מחבלי חמאס או בצדקת עצם הרעיון של שימוש באלימות כדי להביא לסילוקה של ישראל, אלא בהיעדר המוכנות לתגובה הישראלית שגבתה מהפלסטינים מחיר כבד בנפש ובנכסי דלא ניידי.
אנשי חמאס התקשו להסביר מה בדיוק עבר במוחם לגבי היום שאחרי המתקפה, וכיצד תכננו לתרגם את המתקפה למציאות טובה יותר לפלסטינים. אפילו גורמי תקשורת הקשורים למחנה האסלאמיסטי האיראני וזה של האחים המוסלמים לא חסכו את ביקורתם, והצביעו על המחיר הכבד ששילם הציר האיראני כתוצאה מקוצר הראות של הנהגת חמאס.
אומנם העניין הפלסטיני חזר למרכז סדר היום, מאות אסירים שוחררו, הפגנות תמיכה ברעיון השמדת ישראל מתקיימות ברחבי המערב וכמה מדינות במערב הכירו במדינה פלסטינית דמיונית, אבל בשטח הנזק הוא עצום הן לחמאס והן לפלסטינים בכלל, ובפרט לכל מי שהעז לפעול נגד ישראל במהלך המלחמה.
אמת הבוחן באשר לדרך שבה יירשם 7 באוקטובר בזירה הפלסטינית היא אם חמאס בעזה יסכים להתפרק מנשקו ולוותר באמת על השליטה ברצועה, בהתאם לתוכנית טראמפ, או שהוא יעמוד בסירובו או למצער יצליח להביא את ישראל וארצות הברית להשלים עם מהלך חלקי (התפרקות מנשק התקפי?).
בשלב זה, חמאס דבק בסרבנותו ואף עוסק בביסוס שלטונו באמצעות סגירת חשבונות אכזרית עם החמולות המזוהות עם יריביו בפת"ח. ההתעקשות של חמאס נובעת לא רק מאי-רצונו לוותר על השלטון, אלא גם מהבנתו את המשמעות הנרטיבית של מהלך כזה, הטומן בחובו הודאה בטעות ובאשמה המוטחת בו.
ברור שהתביעה מחמאס להתפרק מנשקו בעייתית מבחינתו הרבה יותר מהתביעה לשחרר את כל החטופים, שלא בתמורה לנסיגה ישראלית מלאה (בעיקר לא מציר פילדלפי), ללא שחרור המחבלים הבולטים מקרב האסירים הפלסטינים, ובמסגרת הקושרת בין הפסקת המלחמה לבין התפרקותו מנשקו והסכמתו לשאר מרכיבי התוכנית האמריקנית. עם זאת, ההסכמה לשחרר את החטופים בתנאים אלה, תוך ויתור על מרבית תביעותיו עד לפני זמן קצר, היא חשובה.
מה באמת שבר את חמאס?
ראוי לכן לבחון מה הביא את חמאס להגמיש את עמדותיו, כדי להבין אילו כלים עשויים לגרום לו לבחון ברצינות הסכמה להתפרק מנשקו ולאפשר את המשך ביצוע תוכנית טראמפ.
הכלי העיקרי שהביא את חמאס לכך היה המבצע הצבאי לכיבוש העיר עזה. הייתה זו הפעם הראשונה שבה התרשם חמאס כי ישראל אכן מתכוונת לסלקו מהשלטון בכוח. הנחישות של ישראל לעשות זאת, למרות הלחץ הבין-לאומי, גל ההכרה במדינה הפלסטינית, הלחץ הפנימי והאבדות שעלולות להיות כרוכות בכך, תוך כדי גרימת נזק כבד לתשתיות בעזה (הפלת בניינים רבי-קומות ושימוש במטעני נפץ כבדים המופעלים על ידי כלי רכב הנשלטים מרחוק) יצרה מצוקה רבה בקרב הכוח המוגבל ביכולותיו של חמאס.
הגורם השני היה התגברות הביקורת על חמאס מצד האוכלוסייה העזתית והפגיעה הגוברת ביכולתו לשלוט בה. הפעלת מרכזי הסיוע שניהלה הקרן ההומניטרית לעזה (GHF) והכוונה להגדיל בהרבה את מספרם, הנכונות הגוברת של החמולות להתעמת עם חמאס והעזיבה ההמונית של העיר עזה לפי בקשת ישראל, למרות מאמצי חמאס למנוע זאת, שיקפו מגמה זו. אין תֵּמה שמרבית מאמציו של הארגון כרגע ממוקדים בטיפול בבעיה זו, משום שאובדן התמיכה הציבורית ואתגורו מבית חמורים בעיניו לא פחות, ואולי אף יותר, מסילוקו בכוח מהשלטון על ידי צה"ל.
שלישית, הלחץ הכלכלי – הוצאת האוכלוסייה מהעיר איימה על יכולתו לתרגם את שליטתו בסיוע ההומניטרי לנכסים כלכליים.
רביעית, הלחץ הבין-לאומי והבין-ערבי, בהובלת הנשיא טראמפ, בעיקר מצד פטרוניותיו של חמאס, טורקיה וקטר. המערכת הבין-לאומית כולה התגייסה לתמוך בתוכנית טראמפ, והמתווכות התחייבו בפני נשיא ארצות הברית שחמאס ישחרר את החטופים ויעמוד בשאר התחייבויותיו על פי התוכנית. מסעות התעמולה השקריים על ההרעבה ורצח העם אומנם היו מוצלחים מאוד מבחינת חמאס אך לא עצרו את המבצע הישראלי, ומנגד הצליחה ישראל להנחיל למערכת הבין-לאומי את הצורך בסילוק חמאס מהשלטון בעזה, ובגיבוי משפחות החטופים הצליחה לשכנע, בעיקר את טראמפ עצמו, כי על חמאס לשחרר מיידית את כל החטופים.
עתה, בעוד חמאס פועל במרץ לבסס את שלטונו ולשקם את יכולותיו הצבאיות, ומנסה להרוויח זמן לצורך זה באמצעות המימוש האיטי של מחויבותו להשבת גופות החטופים החללים, בתקווה שכך יעלה בידו להישאר בשלטון ככוח חמוש, על ארצות הברית וישראל לבחון אם ניתן למנף אותם כלים כדי להביא להתפרקותו מנשקו, ואם אפשר לשלב כלים נוספים במערכה על האופן שבו ייזכר 7 באוקטובר על ידי הפלסטינים.
ראשית, חשוב לשוב ולנופף באיום צבאי אמין כי אם חמאס לא יסכים להתפרק מנשקו, ישראל – בגיבוי אמריקני מלא – תהיה מוכנה לחדש את הלחימה ולהשלים את המלאכה. הנשיא טראמפ אכן שב ומנופף באיום זה, אך לפי שעה דווקא ישראל איננה מרבה לעשות זאת ונראה שהיא פחות מוכנה לכך.
שנית, על ישראל וארצות הברית להניע את האוכלוסייה הפלסטינית לתבוע מחמאס להתפרק מנשקו על ידי התניית מימוש שאר מרכיבי התוכנית, ובפרט פתיחת מעבר רפיח, הגדלת היקף הסיוע ההומניטרי הנכנס וכמובן מימוש שיקום הרצועה, בהתפרקות חמאס מנשקו ועוד קודם לכן בהשלמת שחרור גופות החטופים. זאת תוך המשך הגיבוי לחמולות הפועלות באזורים שנותרו בשליטת ישראל, ואולי אפילו – בהתאם לנוסח התוכנית (סעיף 17) – התחלת שיקום האזורים שבהם הן שולטות, בדגש על מזרח רפיח, שם שולטת חמולת אבו שבאב.
שלישית, תביעה מהמתווכות להפעיל את מנופי הלחץ שלהן כדי לחייב את חמאס להתפרק מנשקו, תוך הבהרה שחוסר הצלחה במימוש מרכיב עיקרי זה בהסכם יהיה כרוך לא רק בסילוק חמאס מהשלטון בכוח, אלא גם בהשלכות על יחסיהן עם ארצות הברית.
לבסוף, ארצות הברית יכולה לנסות לקדם במקביל את הנורמליזציה בין ישראל למדינות ערביות ומוסלמיות ולפעול מול האירופיות כדי שתימנענה מצעדים נגד ישראל ותבטלנה צעדים שכבר ננקטו, כדי להבהיר כי מתקפת 7 באוקטובר לא רק שהביאה לפגיעה קשה בציר האיראני, אלא שנכשלה גם בניסיון למנוע את הנורמליזציה של היחסים בין ישראל לעולם הערבי והמוסלמי ולבודד את ישראל.
אם כל המאמצים האלה ייכשלו, והסיכוי שכך יהיה הוא משמעותי, ייתכן שיהיה צורך לחדש את הלחימה בגיבוי אמריקני ועם לגיטימציה מצד גורמים נוספים, ובלי שסוגיית החטופים החיים מצרה את חופש הפעולה של ישראל.
זו התוכנית היחידה ליום שאחרי – והיא טובה לישראל
לסיום, כמה נקודות מבט נוספות על תוכנית טראמפ ומשמעויותיה. ראשית, בין אם חמאס יסכים לאפשר את ביצוע התוכנית ובין אם לאו, זו התוכנית ליום שאחרי ואין בלתה. אומנם העקרונות המוצגים בעסקה מחייבים דיון ממושך באופן יישומם וצפויים מכשולים רבים לאורך הדרך, ש"ועד השלום" בראשות הנשיא טראמפ יצטרך להתגבר עליהם בהסכמת הצדדים, והרשות הזמנית בהובלת טוני בלייר תצטרך לפקח על יישומם, אבל העקרונות סוכמו ולא ישתנו, והם עולים לגמרי בקנה אחד עם ציפיותיה של ישראל (שחרור כל החטופים, פירוק חמאס מנשקו, ויתור חמאס על השלטון, המשך שליטה ישראלית בפרימטר ובציר פילדלפי, ללא שישראל נדרשת לשלוט באוכלוסייה הפלסטינית, מניעת מעורבות של הרשות בשלטון בעזה כל עוד היא לא עברה רפורמה מרחיקת לכת, מניעת האפשרות שעזה תהיה בסיס לטרור בעתיד, דה-רדיקליזציה ויצירת הבסיס להרחבת "הסכמי אברהם"). יש גם סיכונים בתוכנית (שחרור המחבלים האסורים והתחזקות המתווכות הבעייתיות – טורקיה וקטר) וחשש שלא תיושם, אבל כתוכנית היא מסמך יסוד המבטא חתירה למציאות רצויה לישראל, שלא הייתה בת-השגה ללא המבצע לכיבוש העיר עזה והתערבות טראמפ לאחר התקיפה הכושלת בקטר.
שנית, אזכור האפשרות להקמת מדינה פלסטינית בהמשך הדרך, כדרך אפשרית למימוש זכות ההגדרה העצמית של הפלסטינים, במסמך שאושר על ידי ממשלת ישראל, איננו חידוש כשלעצמו, אבל בעיתוי הנוכחי הוא זיז שמדינות ערב הפרגמטיות יכולות להיאחז בו כדי להצדיק התקדמות לקראת נורמליזציה. מנגד, הוא הופך את ההכרה של מדינות במערב במדינה פלסטינית למגוחכת, שהרי הן מתייצבות מאחורי תוכנית המבהירה שאין מדינה כזו והיא אינה צפויה לקום בעתיד הנראה לעין.
לבסוף, מילה על הצהרת הכוונות של הימין בישראל. התוכנית שוללת את הרעיונות של התיישבות ישראלית בעזה ועידוד הגירה של פלסטינים ממנה, והדבר הוצג על ידי מדינות ערב כהישג המצדיק תמיכה בתוכנית. בפועל מסתבר כי הצגת עמדות הנתפסות כבלתי מקובלות יכולה להיות מועילה במשא ומתן, מכיוון שהיא יוצרת מרחבי גמישות. ממש משל העז.
פורסם ב- JISS
