בצד הפנימי, מדינת ישראל צריכה לטפל בצורה רצינית ויעילה בקריאות ללחצים ולחרם המושמעות על ידי אזרחי ישראל, כולל כאלה המקבלים משכורת מאותן מערכות שהם רוצים בהחרמתן. בצד החיצוני, המדינה צריכה לבנות מערך אסטרטגי מקיף למאבק באנטישמיות ברחבי העולם. מאבק זה דורש גישה רב-ממדית ורב-זרועית המשלבת אמצעים שונים. במיוחד נדרשים צוותי תגובה תקיפים לפוליטיקאים ולעיתונים המאמצים בלי היסוס את הנרטיב של חמאס ושותפיו.
כמו כן, יש להפעיל לחץ דיפלומטי על ממשלות ברחבי העולם כדי שיחוקקו ויאכפו חוקים נגד אנטישמיות, ויגנו על קהילות יהודיות באופן אפקטיבי. יש למחות באופן חמור על סירוב להעניק אשרת כניסה לנציג רשמי של מדינת ישראל, כפי שעשתה אוסטרליה, ולהבהיר שזוהי פעולה עוינת לישראל. כך גם בעניין איומי מעצר של שרים, חיילים ועוד.
תחום לוקה בחסר הוא ההסברה נגד הדה-לגיטימציה. נדרשת השקעה משמעותית בפיתוח ובהפצה של תכנים חינוכיים והסברתיים איכותיים, שיציגו את סיפורה של ישראל ואת מורכבות ההיסטוריה היהודית. יש להזכיר את תרומת העם היהודי לאנושות, ולהעמיד מולה את ההישגים המפוקפקים של אויבינו. פעילות ענפה כזו אינה יכולה להתבצע על ידי מתנדבים בלבד. הם עושים עבודה חשובה, אבל לא הגיוני שהם יהיו לבדם במערכה.
המאבק באנטישמיות אינו "משימה נוספת", אלא חלק בלתי נפרד מהביטחון הלאומי ומהייעוד ההיסטורי של מדינת ישראל. אומנם מאוחר, אבל יש להתעורר סוף-סוף, להפנים את גודל השעה ואת חומרתה, ולהציב את המאבק הזה בראש סדר העדיפויות הלאומי, מתוך הבנה שזוהי אחריותנו המשותפת כלפי כל יהודי ויהודייה בעולם.
פורסם במעריב
