אין באופק פתרונות שעשויים לשנות את פני הדברים, כי הצדדים לא רואים זה את זה כלגיטימיים. שיח של חירשים במחוזותינו, כולל, או במיוחד, בתקשורת. אין שיח עם מאפיינים אופטימליים או פשרניים. לא אקצין אם אומר כי בשוליים העבים של שני המחנות ישנם אנשים שמעדיפים להתעורר בבוקר ולראות שהמחנה השני הועלם, על פני מציאת פשרה לאומית שתביא לחיים ביחד.
הדיון הציבורי בנושאים שעל הפרק הוא רדוד, אמוציונלי ופבלובי. אין עומק בדיון הציבורי ובמקום בחינות תהליכיות ראויות של סוגיות נעשים ספינים, חיתוכי מצב רגעיים ותגובות אמוציונליות שהמרחק ביניהן לבין מחשבה תהליכית ראויה רחוק כמזרח ממערב. במקום לשחק שחמט, ה"מומחים" למיניהם מדברים כמו מי שמשחקים סטנגה.
נניח שנתניהו יואשם במשפט באופן קשה – אזי הימין, שאיבד אמון במערכת המשפטית, ייצא מהכלים. יהיה כאוס שלא היה בישראל מזה כאלפיים שנה. אם נתניהו יזוכה בדין – השמאל בישראל ייצור מצב כאוטי משלו, שגם הוא יפגע בלכידות העם ללא תקנה.
האם כאוס טוב לישראל? בשולי הדברים, אומר כי אני אישית מייחל לסיום המשפט כדי לדעת אם נתפרו תיקים בישראל או שמא ראש הממשלה חטא. אבל אני לא יושב על ספסל הנאשמים וחווה את מה שראש הממשלה חווה, במיוחד כשיש סיכוי שחצי העם שטוען לחפותו צודק. אין לי ספק שראש הממשלה ומשפחתו נמצאים במצוקה קשה והישיבה בבית הדין אינה תענוג עבורם. לכן לא אני אומר לו מה להחליט, אבל זה בשולי הדברים.
הכאוס הצפוי, שחלקו כבר מתחולל בישראל, גבה כבר כל כך הרבה קורבנות, שכפטריוט ישראלי אני לא רוצה בו עוד. לא ולא. עוד אומר כי מי שרוצה בו הוא לא פטריוט ולא חשוב מה הוא עשה בחייו. אגזים ואומר כי לא מעניין אותי כרגע מי צודק – מה שחשוב הוא עתיד המדינה. אני מבין שבסוף התהליך יהיו כאלה שלא יוכלו לחיות עם הפשרה הנדרשת – לאותם אנשים אומר ללכת.
מי שעושה טעות אחת הוא איש "שעושה דברים" ועל כך יבורך. אבל מי שעושה פעמיים אותה טעות הוא "טיפש". עם ישראל חייב להימנע מהטעויות שעשו חלק מאבותינו לפני כאלפיים שנה, ובמקום זאת להתלכד ולהתקדם. לאור זאת אני מציע לעצור את משפט נתניהו לאלתר, ללכת לבחירות בשנה הבאה ושראשי המפלגות יכריזו מראש שיקימו ממשלת אחדות לאומית, ללא פסילה של מפלגה או אנשים, וכך לעשות.
פורסם במעריב.
