לשנן ולממש: לא כוונות האויב צריכות לעניין אותנו – אלא היכולות שלו

מלחמת יום הכיפורים ואסון 7 באוקטובר נבעו מיוהרה ומהישענות על קונספציות שפג תוקפן. הלקח ברור: צריך לבנות ולהפעיל את הכוח הצבאי על פי יכולות האויב ולא לפי הערכת כוונותיו
כוחות צה״ל בעזה | צילום: דובר צה״ל
יום הכיפורים בשנת 1973, כמו שמחת תורה 2023, חל בשבת. שתי מלחמות שונות – האחת מלחמה קצרה וקשה נגד צבאות סדירים של מדינות שכנות, בעוד המלחמה הנוכחית היא עולמית, האויב הוא ארגוני ומדינות טרור דתי רצחני, בעלי יכולת תקיפה ממרחקים של מאות ואלפי קילומטרים.

זוהי מלחמה שבה משולבים טילים בליסטיים, רקטות, כטב"מים ורחפנים למיניהם, וכך גם מהלכים כלכליים, בינה מלאכותית ככלי נשק לכל דבר – ואף איום בפיתוח נשק גרעיני על ידי מדינת טרור שיעי. לכן גם ארוכה מלחמה זו ועדיין לא הגיעה לסופה.

אבל לשתיהן מכנה משותף בולט – בשתיהן הופתענו. לפני 53 שנה בהתקפת פתע מתואמת בשתי חזיתות – תעלת סואץ ורמת הגולן. כך קרסה "הקונספציה" שגרסה שמצרים לא תתקוף ביחסי כוחות שבהם לא תוכל להשיג הכרעה, ושהיא שוב תוכה שוק על ירך כמו במלחמת ששת הימים. ולפני שלוש שנים – הופתענו בהתקפה רצחנית מעזה, בניגוד לקונספציית "החמאס מורתע".

זהו הלקח העיקרי: אין מסוכן מהישענות על קונספציות שפג תוקפן והתעלמות ממילות התפילה "על חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות" – קרי, ביוהרה, שהביאה לאי-גיוס כוחות המילואים במלחמה ההיא ולאי-מוכנות מבצעית במלחמה הנוכחית. בשתי המלחמות גם ההיערכות הצבאית לא הייתה מספקת, והיא שהביאה למחיר דמים איום. אז – אי-מוכנות למלחמה נגד טילי נ"ט והגנה אווירית קטלנית, והיום בסד"כ חסר בגבולות עזה ולבנון ובהסתמכות על גדר ביטחון וטכנולוגיה ללא "בן אדם בחוג".

היום, 53 שנה אחרי המלחמה הקיומית ההיא, אנו בעיצומה של מלחמה עולמית קיומית שגם היא החלה בקונספציה שהתנפצה בפנינו. עלינו לשנן ולממש את לקחי שתי המלחמות:

– הצורך להיות תמיד חזק ונכון לקרב. לא להכיל ולא להבליג, לשאוף לשלום אבל רק מעמדת ניצחון על אויב שהובס. לבנות ולהפעיל את הכוח הצבאי על פי היכולות של האויב ולא לפי הערכת כוונותיו.
אין הגנה על קו השער! עלינו לעמוד על הצורך בגבולות בני הגנה גם אם יש צורך להרחיב גבולות קיימים.
מכת נגד מקדימה – שמירה על חופש פעולה שלנו בכל מקום שבו נבנה כוח נגדנו. מניעה מאיראן להגיע ליכולת גרעינית מצדיקה פעולה צה"לית נגד איראן. רצוי עם ארה"ב, אבל זה אינו תנאי – "אם אין אני לי – צה"לי לי".

היום, יותר מחמישים שנה אחרי המלחמה ההיא, יש לנו גם פרספקטיבה להשוות את מצבו של האזרח הישראלי לעומת העזתי, הלבנוני, הסורי והאיראני, וגם המצרי, הירדני, העיראקי וכו'. יש לברך על כך שאנו חיים במדינה חופשית, יציבה ודמוקרטית, חזקה מבחינה ביטחונית וכלכלית (חברתית יש הרבה לשפר), שידעה לתת מענה לשלושת האתגרים האסטרטגיים המסורתיים שלנו – מים, אנרגיה ודמוגרפיה.

נקודת החולשה הלאומית שלנו – חוסר שלום בית, הפוגע בלכידות של החברה ובחוסן הלאומי שלנו. אין מקום להשתמטות ולסרבנות – לפקודה תמיד אנחנו. כולנו. כך נחדש עלינו שנים טובות ובטוחות! טור זה מוקדש ברעות לוחמים ללוחמי אותה מלחמה וללוחמים היום.

הכותב הוא אלוף (במיל') ויו"ר מבטחי – פורום מפקדים לאומי

פורסם במעריב.