ביומם הרביעי של המבצעים המשולבים "שאגת הארי" ו"Epic Fury" הולכת ומחמירה הפגיעה בהנהגה האיראנית, במשענות השלטון, וביכולות הצבאיות האיראניות. עם זאת, המשטר האיראני עדיין רחוק מלאבד את יכולתו לשלוט ואת יכולתו לנסות לפגוע בישראל ובשלל מדינות האזור המארחות כוחות אמריקאים, כפי שהבטיח לעשות מלכתחילה. על רקע זה, מתעוררות מספר רב של שאלות לגבי הדרך למבצע, עיתויו ועתידה של איראן והמערכת האזורית בעקבותיו.
ראשית, נמשכת אי הבהירות לגבי מטרת המבצע. במהלך הפתיחה הבהירו נשיא ארה"ב טראמפ וראש ממשלת ישראל נתניהו כי המטרה היא ליצור את התנאים שיאפשרו לעם האיראני לצאת לרחוב ולהפיל את המשטר. אולם מאז, נוכח לחצים מבית בשאלת חיוניות הפעולה, הציגו בכירים אמריקאים את מטרות המבצע ואת ההצדקה לקיומו כנובעים מהצורך לשלול מהאיראנים יכולות בתחום הטילים הבליסטיים כדי למנוע מהם לייצר נשק גרעיני תחת מטריית הטילים, וטענו כי הפעולה נדרשה כעת מכיוון שישראל עמדה לתקוף בלאו הכי ובכך לגרום לאיראן לפעול נגד הכוחות האמריקאים. תיאורו של סטיב ויטקוף, השליח האמריקאי לשיחות עם איראן, את העמדה האיראנית בשיחות שלפיה סירבו האיראנים לוותר על תוכנית הגרעין שלהם ואף ציינו כי ביכולתם לייצר 11 פצצות אטום, יחד עם ההשלכות של רצח עשרות אלפי איראנים על ידי המשטר, הסבירו כי בכל מקרה לא היה מנוס מפעולה צבאית נגד המשטר האיראני. העיתוי הספציפי נבחר עקב כישלון השיחות, הצורך של הנשיא טראמפ לעמוד בהבטחתו ש"העזרה בדרך", העובדה שבלאו הכי כבר רוכזו כוחות עצומים, ההבנה שהמשטר האיראני חלש מאי פעם, ההכרה במצוקתה הכלכלית של איראן המונעת מהמשטר להיחלץ מהחולשה שבה הוא נתון, הדחיפה הישראלית, ההכרה בכך שהימנעות מפעולה והשארת המשטר על כנו כרוכה במחיר אסטרטגי ופוליטי עצום עבור ישראל וארה"ב, ולבסוף – ההזדמנות המבצעית שנוצרה על רקע המידע על הכינוס בראשות המנהיג העליון ח'מנהאי בשבת בבוקר.
בפועל, המטרה הייתה ונותרה ליצור את התנאים להפלת המשטר על ידי העם האיראני, תוך הימנעות ככל האפשר מהתערבות קרקעית ("boots on the ground"), כדי שלא לגלוש לתרחישים דמויי עיראק. כל זאת תוך שימור האפשרות של מוצא מכובד מהמערכה בהסכם שבמסגרתו איראן תוותר על תוכנית הגרעין ועל תוכנית הטילים הבליסטיים, על התמיכה בארגוני הטרור הסרים למרותה, ועל האיום לפגוע במפגינים – ויתורים שמשמעותם המעשית היא כניעה.
כמה זמן יידרש כדי להשיג את המטרה? מבצעי "שאגת הארי" ו"Epic Fury", המשקפים רמה מדהימה של שת"פ אסטרטגי, צבאי ומודיעיני בין ישראל לארה"ב, הם מהלך היסטורי מרחיק לכת, לא רק בשל הניסיון לסלק משטר בכוח בלי פעולה קרקעית, אלא בשל השלכותיו העצומות על עתיד המזרח התיכון, הטרור הבינלאומי, והמערכת הבינלאומית כולה. אי לכך, הצבת תאריכי יעד להשגת מטרותיו היא מזיקה וחסרת היגיון. מכיוון שישראל וארה"ב נכנסו למערכה, אין ביכולתן לעצור ללא השגת מטרותיהם, ומאחר שעבור המשטר האיראני ותומכיו מדובר במערכה קיומית, שהם נערכו אליה במשך שנים, סביר שהם ייאבקו לאורך זמן ממושך ככל שיוכלו. כתוצאה מכך אורך הנשימה של ישראל וארה"ב הוא מרכיב חיוני להשגת היעדים. נשיא ארה"ב העריך אומנם כי הזמן שיידרש יהיה כ-5-4 שבועות, אך הבהיר כי אם יהיה צורך בזמן נוסף ארה"ב תמשיך במערכה, וברור כמובן שככל שניתן יהיה להשיג את היעדים בזמן קצר יותר כן ייטב. הפעלת הכוח המאסיבית של ישראל ושל ארה"ב נגד המשטר ומשענות הביטחון שלו, ונגד יכולותיו הבליסטיות, נועדה לקצר את הזמן ככל הניתן. הן ישראל והן ארה"ב כבר הבהירו שהן מכירות בכך שהמערכה הזאת תהיה כרוכה באבדות, ובראייתן הן מוצדקות לאור המטרה של הפלת משטר הטרור האיראני ושלילת יכולותיו.
עד כה, הישגי המבצעים נראים מוצלחים מאוד. ההנהגה האיראנית נפגעה קשות, וכך גם יכולותיה המבצעיות של איראן. השמחה הספונטנית בעקבות חיסול ח'מנהאי מעידה שוב כי רוב העם האיראני תומך במהלכים, וחלקו יהיה מוכן לצאת לדרך כשיתבקש לעשות זאת. אולם, על המהלך כולו מעיבה התעלומה באשר לעתידה של איראן ב"יום שאחרי" המבצע. האופוזיציה האיראנית מבית איננה יכולה להתארגן מחשש שתיפגע, והאופוזיציה בגולה נרגשת אומנם ממימוש חלומה (מהלך צבאי אמריקאי-ישראלי להפלת המשטר), אך למרות ניסיונות מוגבלים לאחד את שורותיה (מפגש חמשת הפלגים הכורדיים באירביל ומפגש של כמה גורמי אופוזיציה בלונדון) היא עדיין מתאפיינת בחילוקי דעות ומתחים בין מרכיביה. בנו של השאה, רזא פ'הלוי, מוסיף להיות הגורם הבולט בקרב גורמי האופוזיציה אך איננו מקובל על כל מרכיביה, למרות ניסיונו להציג את עצמו בתור מי שמעוניין לשמש גשר לאיראן דמוקרטית. החשש מכאוס וממלחמת אזרחים, או לחלופין מהתחזקות משמרות המהפכה, מרתיע את האיראנים, אך בסופו של דבר סביר שהם יהיו מוכנים לקחת את הסיכון של הליכה אל הלא-נודע כעדיף על פני המשך השלטון הנוכחי. לא ברור בהקשר זה האם לארצות הברית (ולישראל) יש תוכנית ברורה לגבי "היום שאחרי", ואף שבמקרה בודד טען טראמפ כי הוא יודע עם מי הוא מתכוון לעבוד באיראן העתידית. קיימת אפשרות שטראמפ מכוון לגורמים מתוך המחנה הרפורמיסטי במשטר האיראני (בהמשך לדוגמה של ונצואלה), או שהוא תולה תקווה (חסרת בסיס, ככל הנראה) ב"היפוך קנים" מצד הצבא הרגיל, אך ספק אם אלה יהיו מקובלים על הציבור האיראני.
בינתיים, נראה שההחלטות בטהרן מתקבלות על ידי מקורביו ויועציו של ח'מנהאי שנותרו בחיים ובראשם מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי עלי לאריג'אני, שהיה שותף בכיר בעיצוב התגובה האיראנית לאיום האמריקאי הגובר לניהול השיחות עם ארה"ב. בה בעת נערך המשטר לבחירת מנהיג עליון חדש (היערכות שייתכן ששובשה כתוצאה מתקיפה של כינוס "מועצת המומחים").
שאלה נוספת היא מדוע האיראנים מקדישים מאמץ כה רב לפגיעה במדינות המארחות את הכוחות האמריקאים, אף על פי שחלקן מקיים קשרים טובים יחסית עם המשטר האיראני. נראה שברקע לכך עומדות כמה סיבות. ראשית, האיראנים הזהירו מלכתחילה שכך יעשו, בניסיון להרתיע את ארה"ב, וחשוב להם לגבות מחיר כואב מהאמריקאים וממארחיהם ולעמוד במילתם כדי להיראות אמינים. שנית, הם מונעים על ידי רגשי נקם בשכניהם למפרץ המאפשרים פעילות של כוחות אמריקאים בתחומם, גם אם פעילות זו איננה קשורה ישירות למערכה נגד איראן. שלישית, הם מקווים שמדינות אלה, בעלות יכולת הגנה מוגבלת, תבקשנה מארצות הברית לעצור את המתקפה בשל הקושי להגן עליהן. בכל מקרה, יצוין כי לאיראנים יש כמויות גדולות של טילים וכטב"מים שטווח הפעולה היעיל שלהם הוא מול מדינות המפרץ, כך שזהו שדה פעולה מבצעי נוח עבורם. לא ברור אם האסטרטגיה האיראנית הזו מועילה, משום שבה בשעה שהיא מגבירה את עניינן של המדינות המותקפות בהפסקת המלחמה, היא מחדדת לכולם, כולל לארה"ב ולאירופאים, עד כמה מסוכן האיום האיראני ועד כמה חשוב למנוע מאיראן הצטיידות באמל"ח המאיים על שכנותיה. בריטניה ויוון כבר נחלצו להשתתף בהגנה על מדינות הקרובות להן.
בכל המהומה שמסביב בולטת הייחודיות של תורכיה כמי שמתנגדת להפעלת הכוח נגד איראן, מחשש שחילופי שלטון באיראן יביאו להחלשת מעמדה האזורי, להתחזקות גורמים כורדיים ספרטיסטיים, ולגל הגירה מאיראן לתחומה.
מרכיב נוסף באסטרטגיה האיראנית הוא המאמץ לשכנע את הארגונים הקשורים אליה, ובראשם חיזבאללה, לפגוע בישראל וביעדים אמריקאים. בעוד החות'ים עדיין מתלבטים, הרי שחיזבאללה, לאחר שישב על הגדר במשך יומיים, נענה לבקשות איראן, ופתח בכך את הדלת לתגובה חריפה מצד ישראל ולביקורת של ממשלת לבנון. בחירתו של נעים קאסם הוכיחה כי זהותו הלבנונית של הארגון וניסיונו הכושל להציג את עצמו כמגינה של לבנון הם בעלי משמעות מוגבלת, וזהותו העיקרית היא כארגון חסות של פטרוניתו איראן. המחיר שהארגון משלם על כך הוא כבד, אך מוקדם לקבוע אם בעקבות זאת ינסה סוף סוף הממשל הלבנוני להביא לפירוק חיזבאללה מנשקו. אם יחול שינוי במשטר באיראן יגברו הסיכויים למהלך כזה, ובינתיים על ישראל לנצל את ההזדמנות, ובמקביל לתקיפות באיראן לפגוע קשות גם בחיזבאללה.
לסיכום, הישגי המבצעים באיראן הם מרשימים, ונגרם נזק כבד להנהגה האיראנית ולמערכי הנשק האסטרטגי שלה. עם זאת, השגת היעדים מרחיקי הלכת שהוצבו למערכה, ובראשם יצירת התשתית שתאפשר לעם האיראני להיפטר מהמשטר האסלאמיסטי הקיצוני, מחייבת עוד עבודה רבה וממושכת שכדי לאפשר אותה יש צורך בהתמדה ובחוסן הן בישראל (שבה הציבור תומך ברובו המכריע בפעולה) והן בארצות הברית, שם נשמעים גם קולות ביקורתיים לא מעטים. בעוד ישראל ממשיכה בפעולה הצבאית, עליה לוודא שהתמיכה האמריקנית במהלך נותרת בעינה. רוב הסיכויים שיעד זה ניתן להשגה משום שגם הנשיא טראמפ יודע שאי-השגת היעדים תתפרש ככישלון לארה"ב ולו אישית, וכהישג מרחיק לכת עבור המשטר האיראני הקיצוני, על ההשלכות האזוריות והבינלאומיות הכרוכות בכך. כל זאת כאשר על המבצע כולו מרחף סימן השאלה לגבי "היום שאחרי". לעומת זאת, אם המבצעים יניבו את הפירות המיוחלים, הרי שההשלכות החיוביות של שינוי המשטר באיראן תאפשרנה ליצור ארכיטקטורה אזורית חדשה, שבמרכזה הרחבת "הסכמי אברהם" ובניית מערך מדינות פרגמטיות שיאפשר שגשוג ויציבות באזור ומעבר לו.
פורסם ב- jiss
