מבצע "שאגת הארי", המתנהל ביחד עם מבצע "Epic Fury" של הצבא האמריקני, הוא המשך למלחמה נגד איראן ביוני 2025 (מבצע "עם כלביא"). המבצע הנוכחי מכוון נגד המנהיגות הפוליטית והצבאית של הרפובליקה האסלאמית, תוכניתה הגרעינית ומערך הטילים שלה, ונוספה לו מאז יוני המטרה היומרנית של החלשת המשטר, כדי ליצור אפשרות לעם האיראני להתקומם נגדו ולהפילו. המבצע משקף תפיסת ביטחון המוכנה לנקוט מכה מקדימה או אף מכת מנע.
לעיתים המלחמה הכרחית כדי להתמודד עם רשע ומשטרים תוקפניים. אנשי הדת השולטים באיראן דוגלים בחזון אפוקליפטי של האסלאם השיעי הרדיקלי כשליט העולם, ורואים במגבלות המוסריות של המערב חולשה. לאיראן יש עבר רב-שנים של מרמה מתועדת היטב, והיציבה התוקפנית שלה מתגלמת בסיסמאות "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" ובשלוחיה בדמות מיליציות טרור ברחבי המזרח התיכון – חיזבאללה בלבנון, חמאס והג'יהאד האסלאמי בעזה, החות'ים בתימן, ומיליציות פרו-איראניות בסוריה ובעיראק – אשר מערערים על השלטון המרכזי ונועדו לקרב את חיסולה של ישראל. ידה של איראן הגיעה עד אירופה וצפון אמריקה, כולל מזימות רצח נגד דונלד טראמפ ומקורביו. היא המדינה המסייעת לטרור הבולטת ביותר בעולם.
חילות האוויר של ארה"ב ושל ישראל השיגו עליונות אווירית ומשמידים מטרות ללא התנגדות ממשית, על פי התכנון. אומנם מוקדם מדי להציע הערכה סופית של המבצע הנוכחי, אך קיימות כמה השלכות בולטות לעין.
אנו עדים לשיתוף פעולה צבאי אמריקני-ישראלי הדוק ביותר וחסר תקדים. שילובה של ישראל באזור האחריות של פיקוד מרכז האמריקאי (CENTCOM) מאז ינואר 2021 העמיק את הקשרים בין שני הצבאות, ושיא תהליך זה הוא התכנון והביצוע המשותף של המבצע הנוכחי. ישראל הוכיחה שוב את ערכה האסטרטגי לוושינגטון, לעומת הרתיעה מהשתתפות במלחמה מצד כל מדינה מזרח-תיכונית (ואירופית) אחרת שנחשבת בעלת ברית אמריקנית. הדימוי של קרבה גדולה מאוד בין ירושלים לוושינגטון הוא נכס מדיני והרתעתי גדול עבור ישראל.
עם זאת, היחס למלחמה בארה"ב נתון במחלוקת, ושונאי ישראל שם מפיצים תאוריות קונספירציה שהיהודים דרבנו את הנשיא דונלד טראמפ לצאת למלחמה באיראן. הירידה בתמיכת הציבור האמריקני בישראל שהחלה בגלל המלחמה בעזה מחריפה את הבעיה.
למרות זאת, הביצועים הצבאיים של ישראל במלחמה ועליונותה המדהימה בתחום המודיעין מותירים רושם אדיר באזור ומחוצה לו. טכנולוגיית ההגנה הישראלית בפני איומים מהאוויר הוכיחה שוב את יעילותה. בימים הראשונים של המלחמה, מערכות ההגנה הרב-שכבתיות של ישראל השיגו שיעור יירוט של כ-90% נגד כטב"מים וטילים בליסטיים. ככל שטכנולוגיית הטילים מתפשטת בעולם והסיכויים לשימוש בהם בעימותים מזוינים גדלים, מדינות נוספות תבקשנה לרכוש יכולות להגן על התשתיות ועל העורף האזרחי. חלקן תפננה לתעשיות הצבאיות בישראל.
הנכונות האיראנית לתקוף את מדינות ערב במפרץ, את טורקיה, החברה בברית נאט"ו, ואת קפריסין, החברה באיחוד האירופי, מגבירה את תפיסת האיום מאיראן ואת העוינות כלפיה אצל מדינות רבות נוספות. ההתקפה על אזרבייג'ן, מייצאת האנרגיה, וסגירת מצר הורמוז, משבשים את שוק האנרגיה העולמי והעלו את מחירי הנפט. הרחבת המלחמה בניסיון להגדיל את הסיכונים שבהמשך המלחמה, במגמה להגדיל את הלחץ לסיים אותה, היא הימור שספק אם יצליח. ההסלמה של איראן גורמת להחרפת המתחים ההיסטוריים בין הסונים לבין השיעים. בינתיים ההתנהגות של טהרן רק מגבירה את בידודה באזור ובעולם.
אם המשטר ישרוד, יהיה לו קשה להחזיר את היחסים עם המדינות השכנות לקדמותם. כמו כן, העימות האיראני-ישראלי ימשיך להיות מאפיין של המערכת האזורית וגורם לחוסר יציבות.
מצוקתה הנוכחית של איראן מחלישה עוד יותר את "הציר השיעי" האנטי-אמריקאי – תהליך שהחל במלחמת "חרבות ברזל" בעקבות טבח חמאס באוקטובר 2023 ומלחמת "12 הימים" ביוני 2025. יכולות להיות לכך השלכות מעבר למזרח התיכון, שכן איראן הקימה רשתות טרור בקהילות השיעיות ברחבי אמריקה הלטינית, צפון אמריקה ומערב אירופה.
עתיד המשטר השיעי המהפכני עדיין לא ברור. בכל אופן, הסברה שהציבור האיראני המתנגד למשטר יכול להפיל את שלטון האייתולות אופטימית מדי כל עוד המשטר יכול ומוכן להפעיל כוח קטלני נגד מפגינים. ללא אופוזיציה חמושה, המשטר יעמוד על כנו – אם כי יוחלש. הפעלת צבאות המבוססים על מיעוטים (כורדים, בלוצ'ים) עלולה לעורר רגשות לאומיים פרסיים ופחדים מחלוקת המדינה, אשר יעזרו למשטר לשרוד.
דעיכת כוחה של איראן אינה מבשרת מזרח תיכון שלֵו יותר. האזור נותר עמוס סכסוכים קשים, והשימוש בכוח נשאר בו כלי נפוץ בארגז הכלים של מנהיגים. כמו כן, חלק מהממשלות חלשות ומתקשות לרסן מיליציות חמושות. המזרח התיכון ימשיך לשמש מקור לטרור אסלאמי ולמשברים אלימים. בעקבות התקפות איראן על שכניה תפיסת האיום של כולן תגדלנה.
תבוסות איראן ושלוחיה יצרו ואקום המתמלא כעת בציר סוני רדיקלי מסוכן לא פחות, המגולם בטורקיה הנתמכת על ידי קטאר. הנשיא רג'פ טייפ ארדואן ורבים ממפלגתו מייצגים גרסה טורקית של האחים המוסלמים – תנועה רדיקלית ואנטי-מערבית – המשולבת בנוסטלגיה לגדולתה של האימפריה עות'מאנית. טורקיה של ארדואן גם שואפת לנשק גרעיני. ארצות הברית התייחסה מסורתית לטורקיה כבעלת ברית חשובה, והנשיא טראמפ רואה בארדואן מנהיג חזק וידיד. הערכה זו נוטה להתעלם מהתנהגות טורקית שאינה מתיישבת עם מעמדה כבעלת ברית של המערב.
אומנם ניסיונות ארדואן להניא את ארה"ב מלתקוף את איראן לא צלחו והצעת שירותיו לתווך בין ארה"ב לאיראן לא התקבלו יפה בוושינגטון, אבל מתקבלות יפה במדינות הסוניות אשר חששו מהנהגה איראנית חדשה, שעשויה לראות בישראל בעל ברית כבעבר ועקב זאת עלייה נוספת בכוחה של ישראל. במקרה זה, ההיגיון של שמירת מערכת מאזן כוחות יקרב הרבה מדינות אל טורקיה, מהחזקות שבמדינות המזה"ת.
יכולותיה ושאיפותיה של טורקיה זוכות לתמיכה כספית נדיבה של קטאר, אשר מממנת שנים את הפעילות של האחים המוסלמים ברחבי העולם. שופרה התקשורתי, אל-ג'זירה, משמש כתועמלן הראשי של הקיצונים המוסלמיים בכל העולם. בשונה מאיראן, קטאר מצליחה להיתפס בוושינגטון כבעלת ברית, למרות תמיכתה המתמשכת בתנועות אסלאמיסטיות ובגורמים אנטי-מערביים. המערב כשל בזיהוי נכון של טורקיה וקטאר.
המזרח התיכון – ערש הציוויליזציה המערבית – נותר זירת מאבק בציוויליזציה המערבית. גישות אנטי-מערביות המושרשות באסלאם הקיצוני ממשיכות להדהד ברחבי האזור, ובשילוב עם מסרים של השמאל הקיצוני מוצאות קהל אוהד אף בחלקים מהמערב. האהדה יוצאת הדופן שהוענקה לחמאס, ארגון אסלאמיסטי קנאי, היא דוגמה בולטת לבלבול המוסרי הזה.
מכת הפתיחה האווירית הישראלית, שערפה את ראשי המנהיגות הפוליטית והצבאית של איראן, יצרה תקדים של חיסול ראש מדינה. התקדים הוא תמרור אזהרה לראשי מדינות סוררות, בייחוד לאחר חטיפת נשיא ונצואלה ניקולס מדורו על ידי ארה"ב. עריפת מנהיגות פוליטית עלולה להפוך לכלי נפוץ יותר. ההשפעות ארוכות הטווח של העריפה נותרות בגדר אי-ודאות, אך מבצע כזה מקשה מיידית על הצד הנתקף, וככל שמתחדד הרושם מהחדירה המודיעינית העמוקה הוא זורע דמורליזציה וחשד פנימי. התקיפה גם הדגימה את התפקיד המכריע של המודיעין בלוחמה המודרנית.
תוכניתה הגרעינית של איראן אתגרה זה מכבר את משטר האמנה לאי-הפצת הנשק הגרעיני, ה-NPT. טהרן העשירה אורניום לרמה הקרובה לדרגה מתאימה לפצצת אטום וחתרה בחשאי להנשקה. השמדת התשתית הגרעינית של איראן מחזקת את משטר ה-NPT, ומהווה גורם הרתעתי רב-עוצמה לבעלי שאיפות גרעיניות באזור כגון טורקיה, ערב הסעודית או מצרים, וגם לאלו שמחוץ למזה"ת.
נכונותה של אמריקה להפעיל כוח צבאי מאתגרת את האמונה העיוורת בעדיפות הדיפלומטיה ואת הסלידה הנפוצה מנקיטת פעולות צבאיות. הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 והכישלונות הדיפלומטיים בסיום המלחמה סייעו לשנות את החשיבה המערבית בשאלה זו; בעקבות כישלון המאמצים הדיפלומטיים האמריקנים להשיג ויתורים מאיראן, המבצע הצבאי הנוכחי מאיץ תהליך זה.
המתקפות על איראן מגבירות פקפוקים לגבי אמינותן של בעלות בריתה, סין ורוסיה. שתיהן נמנעו שוב מהתערבות, והותירו את איראן לשאת את המתקפה לבדה – ומעוררות ספקות רציניים לגבי יכולתן לשמש שותפות אסטרטגיות, בפרט בעולם השלישי. לעומת זאת, ארצות הברית עומדת איתן לצד ישראל ומאותתת שהיא נותרת מעצמת-על המעורבת באופן פעיל במערכת הבינלאומית. יכולתה של וושינגטון להתערב צבאית במקומות רחוקים ממנה ללא התנגדות משמעותית מוכיחה כי העולם אינו רב-קוטבי כפי שרבים חושבים. עובדה זאת אמורה להיות מקור נחמה למבקשי חירות וסובלנות.
פורסם ב- JISS
