החלטת האו"ם בעניין כללה לא רק יהודים, אלא מיעוטים נוספים שנפלו קורבן לאכזריות הנאצים. כל הקורבנות האלה ראויים לכבוד, אבל בהחלטה זו אפשר לראות הקטנה של חומרת המעשים נגד היהודים.
עם זאת, יש צד נכון בהדגשה שהשואה אינה עניין פנימי של העם היהודי, אלא כישלון מוסרי של האנושות כולה: אלה שביצעו, אלה ששתקו והמדינות שלא אפשרו לפליטים להיכנס לתחומיהן מבעוד מועד.
מדינות אירופיות אסרו או עומדות לאסור את השחיטה הכשרה, באמתלה של הגנה על זכויות בעלי חיים, וחלקן בדרך לאסור ברית מילה. במדינה אירופית אחת קבע משרד הבריאות שייתכן שברית מילה היא התעללות בתינוק. אבל באותן מדינות נשמעות הצהרות נגד האנטישמיות.
גילויי אנטי-ציונות ואנטישמיות עכשוויים – באקדמיה, ברשתות ובפוליטיקה – מתעטפים בשקר המסוכן של "ביקורת לגיטימית", בחופש הדיבור. מנהיגי המדינות חייבים להפנים שאחרי היהודים יבוא תורם של אחרים.
ביום הזיכרון לשואה ירבו כבכל שנה מאמרים ונאומים של מנהיגים מדיניים, אלא שהם לא ילוו במעשים אפקטיביים כביטול הפארסה של הכרה במדינה לא קיימת, הכרה שתוכנה האמיתי הוא תמיכה בארגון שבראשו עומד מכחיש שואה מובהק. יש כאלה שנואמים ביום הזיכרון הבינלאומי לשואה, אבל 364 ימים הם שותקים מול רדיפת יהודים, פיגועים ואיומים על מדינת ישראל. אין לסמוך על חסדיהם של נואמים אלה.
גם במדינת ישראל יש מקום לשיפור. השימוש בטלאי הצהוב וההשוואות לשואה ששמענו לאחרונה הם בלתי נסבלים. חייבים ללמוד וללמד את לקחי השואה בצורה הרבה יותר טובה ממה שנעשה עד היום, ובלי להשתמש בהם לצורכי שום מפלגה. הלקח צריך להיות ברור: ריבונות, ועצמאות ביטחונית וכלכלית. זיכרון השואה אינו קריאה לפחד תמידי, אלא להבנת הצורך בכוח, בעצמאות וביכולת להגן על עצמנו – בלי להתנצל ובלי לוותר על ערכים אנושיים.
פורסם במעריב.
