אין טעם לעסוק עכשיו בעתיד הפוליטי בישראל, כשלא ברור מי בדיוק יתמודד בבחירות. בארצות הברית, לעומת זאת, זהות הכוחות והשחקנים מתבררת בקצב מואץ – ובעיקר מתברר התוכן. במפלגה הדמוקרטית חסרת המנהיגות ניצבים מועמדי מרכז מול מועמדים שחותרים למצב את מפלגתם ואת ארצות הברית כולה בקצה השמאלי הקיצוני של המפה הפוליטית והחברתית.
המאבק הפנימי הזה מתבטא כרגע במאמץ של שני המחנות במפלגה להעמיד באזורי הבחירה השונים מועמדים מטעמם. בשמאל הקיצוני הוקם גוף עם תקציב בסך 50 מיליון דולר ששם לעצמו מטרה לגייס מועמדים מתאימים, בעיקר צעירים, כדי להגביר את נוכחות השמאל הקיצוני במדינות השונות. העומדים בראשו אינם מסתירים את כוונתם שהבחירות ב־2026 לא יהיו אלא קדימון למהפכה מרחיקת לכת בעתיד, כשתאריך היעד הוא 2034.
מהצד השני, דמויות ידועות במפלגה הדמוקרטית הקימו מסגרות שונות כדי להבטיח את ניצחונם של מועמדים המייצגים את הערכים הליברליים המסורתיים של מפלגתם. אחד הארגונים האלה, "וולקום", פרסם מצע שמותח ביקורת על הנטייה הגוברת שמאלה של מפלגתם ותולה בה את האשמה להפסדים בבחירות האחרונות.
מבחן קונקרטי בהתמודדות הזאת יהיה בקרוב, בבחירות למשרת מושל וירג’יניה, שבהן מועמדת המפלגה הדמוקרטית, אביגייל ספנברגר, תפסה מרחק רב ככל האפשר מהשמאל. נושאי חוץ אינם ממלאים בדרך כלל תפקיד חשוב בעימות הפנים־מפלגתי הזה – פרט לסוגיה הישראלית־פלסטינית, ששימשה לשמאל הקיצוני הפרו־פלסטיני אמצעי לגרירת חלקים מתונים יותר בשמאל הדמוקרטי לעמדותיו, עוד לפני מלחמת עזה.
ניו יורק איננה דומה לשאר ארצות הברית, אדרבה, היא לעיתים ההפך הגמור מזה, אך אי אפשר להתעלם מהאפשרות שתמיכת המפלגה הדמוקרטית במועמד אנטישמי ואנטי־ישראלי בעיר בעלת אחוז גבוה מאוד של יהודים יכולה להתפרש כאימוץ אסטרטגיה שמטרתה השתלטות על מוקדי הפוליטיקה ועל מרכזי כוח כלכליים, תרבותיים ותקשורתיים. מכל מקום, הבחירות בניו יורק היוו אתגר לשני הצדדים במפלגה הדמוקרטית: לשמאל הקיצוני, בראשות הסנאטור ברני סנדרס, חברת בית הנבחרים אלכסנדריה איקסיו קורטז וממדאני עצמו, ולמחנה המרכזי המסורתי.
מעמדו של הנשיא טראמפ בקרב הציבור האמריקאי, אף שאיננו בשיאו, איתן. הולך לו קלף, הן בנושאי פנים והן בנושאי חוץ, בין שהיה לו מזל ובין שצדק בבחירת צעדיו. עם זאת, קיימת אפשרות שבבחירות האמצע ב־2026 הרפובליקנים יאבדו את הרוב הקטן שלהם בבית הנבחרים ולכך יהיו השלכות גם במדיניות החוץ והביטחון, לרבות בעניין ישראל.
התמיכה הרפובליקנית בישראל בשני בתי הקונגרס, ובפרט בסנאט, יציבה, והיא תישאר כזאת כל עוד מדיניות הנשיא טראמפ עצמו לא תושפע לשלילה מאלמנטים במחנהו שאינם נוטים חסד לישראל ורואים בצעדים שהנשיא נוקט במזרח התיכון חריגה מהאידיאולוגיה הבדלנית־לאומנית שעל בסיסה נבחר. כמו במפלגה הדמוקרטית, גם בזו הרפובליקנית יש זרמים אנטישמיים קיצוניים, גם בקרב יועציו האידיאולוגיים הקרובים של הנשיא, ולפי הסנאטור קרוז הם הולכים ומתרבים. אף זו עובדה שאין להתעלם ממנה כשמביטים על הסדקים ההולכים ומתרחבים בציבור ובפוליטיקה האמריקאיים.
יש מי שחוששים שהקרע בארצות הברית עלול להידרדר עד כדי מלחמת אזרחים, אך גם אם לא כך יהיה, השסע הפנימי ותוצאותיו הם עניין שהן יהדות ארצות הברית והן מדינת ישראל יצטרכו להתייחס אליו בקביעת דרכיהן.
פורסם במעריב.
הכותב הוא לשעבר שגריר ישראל בארה״ב וחבר ״מבטחי ישראל״
