המצב הכלכלי בארצות הברית מושפע בינתיים רק בשוליים מהצעדים שנקט הנשיא טראמפ. לעומת השגשוג בבורסות, הדולר צנח, החוב הלאומי גואה והמשק מצטמצם, אך הציבור בכללותו, ובוודאי מצביעי טראמפ, עדיין מרוצים מהמצב. רבים אולי בירכו על העלאת המכסים בתקווה שהדבר יביא להורדת יוקר המחיה ולגידול במספר מקומות העבודה – שני דברים שלא קרו – ולא הבינו שקיים קשר בין ירידת ערך הדולר בשוקי העולם ובין המעמד הבינלאומי של ארצם.
ההחלטה מרחיקת הלכת ביותר של הנשיא אכן הייתה ההעלאה הדרסטית של מכסי יבוא שונים, אך בעוד שתגובת המשק האמריקאי לצעד זה הייתה מעורבת, נוצרה אנדרלמוסיה כללית בשווקים הבינלאומיים. יריבותיה של ארצות הברית, וסין בראשן, מנצלות טלטלה זו לא רק למטרות כלכליות אלא גם לקידום שינויים יסודיים במבנה הגיאופוליטי העולמי. גם סין עצמה מתמודדת עם בעיות כלכליות קשות, אבל הדבר איננו פוגע בינתיים במהלכיה המדיניים.
באופן אירוני, ובאדיבותו של הנשיא טראמפ, הסיסמה “Make America great again" ("החזירו לאמריקה את גדולתה") עלולה להתבטא הלכה למעשה ב"העניקו לסין את הגדולה שמגיעה לה".
דוגמה בולטת לעולם ההפוך הזה, כלכלית ומדינית, היא הודו, שנחשבה לבעלת ברית של ארצות הברית ברוב ההיבטים הרלוונטיים וליריבתה של סין. בראיית ממשל ביידן, הודו הייתה אמורה לשמש חוליה מרכזית בשרשרת הכלכלית מדרום־מזרח אסיה, דרך המזרח התיכון, כולל ישראל והאמירויות, אל אירופה.
אלא שבעקבות הטלת המכס בשיעור 50% על ייצואה לארצות הברית, הודו חשה כמי שהוכרזה עליה מלחמה כלכלית. הריקושטים המדיניים לא איחרו לבוא. ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, ניצל את ביקורו הראשון בסין זה שבע שנים לדיון עם נשיא סין, שי ג’ינפינג, על מכלול הסוגיות המפרידות בין שתי המדינות. היחסים בין הודו לארצות הברית התקררו עקב רכישת נפט רוסי זול, למורת רוחו של הממשל האמריקאי, ואם לא יימצא בקרוב פתרון לנושא המכסים, הנהנית הברורה מכך תהיה סין.
הביקור של ראש ממשלת הודו בסין היה רק קטע, אם כי חשוב במיוחד, בהצגה גדולה יותר: הפסגה בהשתתפות מנהיגי סין, רוסיה וצפון קוריאה (גם איראן הוזמנה, אך מטעמים משלהם נשארו מנהיגיה הבכירים בבית). מודי אומנם לא השתתף בפסגה, אבל נפגש עם נשיא רוסיה פוטין במסגרת הפורום של "ארגון שנגחאי לשיתוף פעולה ביטחוני". גוף זה, אף שאינו מהווה ברית צבאית דוגמת נאט"ו, מבטא את העמדות והאינטרסים המשותפים של המדינות החברות בו.
מנהיגי סין ניצלו את הכינוס כדי להפגין לעולם את מעמדה, כביכול, של ארצם כעמוד התווך בסדר עולמי חדש, יציב וצודק מול ארצות הברית, שהמכסים שהטילה לא פסחו אפילו על ידידותיה המסורתיות. פוטין ניצל את האירוע כדי להודיע שרוסיה וסין חתמו על הסכם לבניית צינור גז מרוסיה לסין, מיזם שאם יתממש יהווה אף הוא שינוי יסודי בכלכלה העולמית וייצור השלכות גיאופוליטיות על מערב אירופה, שבעיות האנרגיה שלה ילכו ויחריפו.
מחבר התסריט, המפיק והבמאי של כל זה אינו אלא נשיא סין ג’ינפינג, שקרא לכל עמי האזור לחבור לסין בהפעלת השפעתם הכלכלית לאתגור המערב, כלכלית ומדינית כאחד. הוא השמיע בלי למצמץ סיסמאות כסחר חופשי, שלום אזורי, יציבות, שגשוג, שוויון בין אומות, שלטון החוק – לא בדיוק המאפיינים הטיפוסיים של המשטר הסיני, וכמובן, "עולם רב־קוטבי", כלומר, היפוך המצב הקודם של עולם חד־קוטבי, בראשות ארצות הברית.
ברם, הנשיא הסיני לא שכח להזכיר לאורחיו שמאחורי כל הסיסמאות האלה עומדת מעצמה בעלת יכולות צבאיות אדירות והזמין אותם לחזות במצעד הצבאי הגדול ביותר שנערך אי פעם על אדמת סין (באופן רשמי, לציון 80 שנה לניצחון במלחמת העולם השנייה). מצעדים צבאיים הם בעיקר הצגה, והם מיועדים להשפיע פסיכולוגית על הצד שלך וגם על הצד השני – ובמקרה הנדון, אולי גם לערפל את המשברים שפוקדים את מערכת הביטחון הסינית בזמן האחרון.
אף שארצות הברית עדיין חזקה מסין, אל לממשל טראמפ לזלזל באף לא אחת ממערכות המחזה שהועלה על בימות סין, ובעצם, על בימות כל העולם בשבוע שעבר.
פורסם במעריב.
