דרגה תמורת התנתקות? התשובה של האלוף (במיל') שאותו מגלם עמוס תמם

יש לברך על הסדרה "התנתקות": היא מעלה לתודעה הציבורית את אחד האירועים המשמעותיים בתולדות הציונות.

כמי שהיה שם לפני 20 שנים בתפקיד שאותו ממלא בסדרה עמוס תמם, יש לי כביכול מה להעיר, אבל זה לא רלוונטי. הסדרה איננה דוקומנטרית והיא מעלה דרמה שאינה מחויבת לייצוג המציאות כפי שהיתה. כמו סטיבן שפילברג ב"רשימת שינדלר", הסיפור שלו יוצר אפוס שמקומו בזיכרון הקולקטיבי חזק יותר מהפרטים המדויקים של ההתרחשות ההיסטורית.

המשחק של תמם שובה לב, והתסריט אמין ומחולל אמפתיה לסבל הנורא של האנשים, שעל פי החלטת הממשלה והכנסת נעקרו מביתם. ובכל זאת, מהמקום שבו פעלתי במשימה הנוראה לפני 20 שנים מתחייבת הערה אחת עקרונית, שמציגה עיוות היסטורי בלתי נסלח.

בפרק הראשון בסדרה, בפגישה במטכ"ל, מציעים למפקד האוגדה תא"ל שילה מזא"ה את התפקיד – ותמורה בצדו: אם תיקח את התפקיד במשימת ההתנתקות בגוש קטיף, תמונה לאחר מכן לאלוף פיקוד המרכז.

בממד ההיסטורי זה שקר. לא היתה מעולם הצעה כזו ולא יכולה להיות הצעה כזו. במאמצים לפגוע בלגיטימציה שלי אכן סיפרו סיפור כזה, והוא לא סופר בתום לב. זה סיפור שבעצם מבטל את בסיס האמון בין המפקדים לפקודיהם, בכל מדרג הפיקוד עד לדרג החייל. הרי תחת פיקודי פעלו אלפי חיילים וקצינים וגם שוטרים שהתנגדו כמוני לרעיון ההתנתקות. אם המפקד שלהם קיבל משהו בתמורה בעסקת קח ותן, מה יגיד לפקודיו על חובת הציות שלהם לפקודה?

נכון, בסדרת דרמה מותר למנהליה לספר את הסיפור כפי שמתאים להם. הם לא מחויבים לדקויות של מה שהיה. אבל כמו אפוסים קולנועיים גדולים, כמו סרט המופת "אקסודוס", הסדרה מחויבת לאמת ההיסטורית הכללית. ההחלטה של הבמאי להציג כך את הצעת המפקדים הבכירים לתא"ל מזא"ה חוטאת לאמת ההיסטורית ופוגעת במורשת צה"ל.

מה קרה באמת

כאן ההזדמנות לספר איך זה באמת קרה. בינואר 2005 הובן במטכ"ל שאי אפשר יהיה לבצע את המשימה רק עם כוחות משטרת ישראל. לשם כך הוקצו למשימה שתי האוגדות הסדירות – אוגדה 162 בפיקוד טל רוסו נשלחה לפיקוד המרכז לעקירת יישובי צפון השומרון, ואילו אוגדה 36 שאני הייתי מפקדה נשלחה לפיקוד הדרום לעקירת יישובי גוש קטיף. הרמטכ"ל דאז, רא"ל משה (בוגי) יעלון, העריך שאני מתנגד לרעיון ההתנתקות והחליט לבוא אלי לביקור באוגדה ברמת הגולן.

תוך כדי סיור בגזרת החרמון, כשאנחנו לבדנו בג'יפ יחד עם שני מאבטחים, אמר לי יעלון: "החלטנו לשלוח את אוגדה 36 לגוש קטיף. מה אתה אומר?". עניתי מייד שאני כמובן מייחל שההתנתקות לא תתרחש, אבל אני מפקד האוגדה ומקבל את המשימה. ככה – קצר, בלי היסוס.

כשהגענו חזרה למפקדת האוגדה בנפח טלפנתי לאבא שלי, ידעיה הכהן, עליו השלום. באופן הכי ישיר אמרתי לו מה שאמר לי הרמטכ"ל, והוא ענה כדרכו בקיצור: "אוי א ברוך, אבל אין לך ברירה. אתה חייב לציית". מהרגע הזה היה לי ברור שמדובר באירוע היסטורי חסר תקדים ויש לי בו ייעוד בתפקיד ייחודי.

ביוני 2005 מונה רא"ל דן חלוץ לרמטכ"ל. הוא קרא לי לשיחה בארבע עיניים וביקש לדעת כיצד אני הולך להתמודד עם המשימה הקשה בגוש קטיף. זו היתה שיחת אמון אינטימית. הוא מילא את חובתו לוודא שאני נאמן למשימה. כמובן לא עלה בשיחה כל דיבור שהוא על קידום לעתיד.

שתי פגישות אלה כפי שתיארתי אותן הן תעודת כבוד לנורמות הפיקוד של צה"ל. כך נעשה בדרך כלל בירור מהסוג הזה, בשיחה בארבע עיניים, לא במפגש קר וציני מול ועדת אלופים, כפי שזה הוצג בסדרה.

על התהליך המערכתי המורכב שבו הובלתי את המשימה יש מה לספר. מעבר לתודעת החובה למלא את הפקודה עמדה בפניי מערכת שיקולים רחבה. בחודשי ההכנה למבצע ובעיצומם של ימי המבצע עצמם קיימתי פגישות עם כל מנהיגי המתנחלים, בכלל זה רבנים מובילים. יצרתי עימם הבנה בסיסית שאם ילכו למאבק אלים עד לקצה ללא ריסון הם מסכנים את כל עתיד מפעל ההתיישבות. גם עתיד השתלבותם של בני הציונות הדתית בצה"ל היה שיקול מכריע בחובת הציות. מבחינה זו הציונות הדתית עמדה באותם ימים בפני דילמות הרואיות ובחרה בדרך ממלכתית ראויה לתהילה.