נוח מאוד להטיח בפני הממשלה את האמת: הסיוע ההומניטרי שמועבר לעזה מחזק את חמאס. אבל לסוגיה הזאת פנים רבות. כזכור, הסיוע ההומניטרי לעזה לא החל עם מלחמת חרבות ברזל, אלא עשרות שנים קודם, ומקורו בהסכמי אוסלו ובקונספציה המתמשכת של האבסת העזתים בציפייה להתפוגגות רצונם להשמיד את ישראל וליצירת תלות בנו באמצעות אספקת חשמל ומים – מה שהתברר כתמיד כחלום באספמיה.
הטבח שערכו מפלצות חמאס יצר את התחושה כי מה שהיה לא יהיה עוד, אך לחיים בישראל דינמיקה משלהם. ההזדהות הקצרה עם קורבנות הטבח בקרב עמי העולם הומרה בחמלה לסבל של תושבי עזה, כשהמסובב משכיח את הסיבה.
ריאיון שהעניק אנתוני בלינקן, שר החוץ בממשל ביידן, כשבועיים לאחר הטבח, הוא אמר, לצד דברי תמיכה בישראל: "אנחנו מאמינים שאזרחים לא צריכים לסבול בגלל השחיתות של חמאס, ובין היתר זה אומר שהם צריכים לקבל מזון, מים, תרופות. כל הדברים הבסיסיים שהם צריכים, וזה בדיוק מה שאנחנו עובדים עליו היום".
אף שישראל אפשרה למאות משאיות סיוע לפרוק מזון, דלק ותרופות יום־יום, בכמות שמספיקה לכלל האוכלוסייה, הלחצים להגדלת הסיוע גברו ככל שהתארכה המלחמה. מאחר שחמאס שלט בחלוקת הסיוע על פי העדפותיו, חלק נכבד מהסיוע נשדד על ידו ולא הגיע לאוכלוסיית עזה. בצד זאת, חמאס קיים קמפיין שקרי על מגיפת רעב ברצועה והמסע המושקע הניב גל אנטישמיות בארצות המערב.
במציאות מורכבת זו על ממשלת ישראל לתמרן כדי להשיג את יעדיה המוצהרים: הבסת חמאס ושחרור החטופים. הדילמות בניהול הסיטואציה נובעות מהפרדוקס שמחייב מצד אחד מניעת קריסה “אזרחית” ומצוקת רעב המונית, ומאפשר מצד שני את המשך שרידותו של חמאס בשל שליטתו בשרשרת האספקה.
הסיוע המסיבי שמועבר לעזה אינו מסייע לישראל בהשגת יעדי המלחמה, והוא גם לא תורם לעצירת המלחמה, אלא להפך, מאריך אותה. מחצית הכוס המלאה היא האפשרות שהסיוע משמר את שאריות הלגיטימציה הבינלאומית למלחמתה של ישראל בשואפים להשמידה.
רבות דובר על “היום שאחרי” ועל שאלת האסטרטגיה שיש או אין לנתניהו בנושא. כשמתנהלת מלחמה רב־חזיתית ורבת־לחצים חיצוניים, אין לצפות לאסטרטגיה שתוביל ליום שאחרי. עיקר ההתנהלות של ישראל הוא השגת יעדי המלחמה – והשגתם היא שתגדיר את תמונת היום שאחרי. יש לנהל את הפרוצדורה המלחמתית בשורה של מהלכים טקטיים, תוך ציפייה למשתנים ולבלת”מים, עד להשגת היעדים שהוגדרו במלואם.
לא זכורה לי מלחמה בישראל שלפניה או במהלכה הוצגו לציבור תוכניות פעולה, אסטרטגיה ויעדים. בתיאוריה זה נשמע הגיוני ומתבקש, אך יש פערים בין התיאוריה ובין הפרקטיקה.
