פרשת מטות, שקראנו בשבת שעברה, מתחילה בענייני נדרים. היא מדגישה "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה". דיבור הוא התחייבות. חשיבות הדיבור ניכרת גם בהוצאת דיבה, באמירת שקר על הזולת, שגורמת לו נזק. כך, לדוגמה, בקמפיין השקר על רצח העם שמבצעת, כביכול, ישראל בעזה – אמירת שקר הנתמכת באו"ם על ידי מדינות כאילו-נאורות. לצערי, יש מאחינו המשתפים פעולה עם הקמפיין השקרי.
דיבור מייצר מציאות. כמו למשל אמירה לפני עדים של גבר לאישה, "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" – כמובן, בהסכמתה – יוצרת מציאות חזקה מאוד, שאפשר להפוך רק דרך גט. לא מנתקים קשר חזק כזה בהינף יד.
בדורנו, נדמה שכבודו של הדיבור נשכח. התרבות המודרנית מלאה במלל מיותר, קללות, רכילות, הכפשות ודיבורים ריקים. יש שעושים מזה מקצוע ומקבלים על כך משכורת. חכמי התלמוד אף ראו במציאות הזאת סיבה לתופעות טבע שליליות כגון עצירת גשמים.
האוויר הציבורי רווי בדיבורים שלא נועדו לתקן, אלא להפיל. כך הופך הדיבור ממנוף של ברכה למכשיר של הרס. שנאת החינם שמפלגת חלקים נרחבים מהחברה הישראלית כיום לא התחילה במעשים, אלא במילים. מילים של לגלוג, של ניכור, של תיוג ושל הסתה. ומכאן קצרה הדרך למריבות, לפילוגים ולשבר לאומי.
חמור עוד יותר: פנייה למדינות זרות בהרצאות, במאמרי עיתונות, בהצהרות פומביות, שליחת אימיילים לאנשי אקדמיה בנכר – כדי שאלה ילחצו על מדינת ישראל. אלה דיבורים המייצרים עוינות. ויש בין העושים זאת כאלה שהיו קצינים בכירים. מה עם שבועת האמונים שלהם, כשהיו על מדים?
חכמינו מדגישים שעדיף להיות מהנעלבים ולא מן העולבים. זה אומר שתמיד יש עולבים, אבל אתה לא חייב להתנדב להיות ביניהם. דיבור אומנם מייצר מציאות. על רקע זה, בקשה ממקבלי ההחלטות: אל תדברו בלשון עתיד, אלא בלשון הווה. עשו. מילה טובה יוצרת מציאות טובה.
