“בתחבולות עשה מלחמה” נאמר בספר משלי. כמובן, לא רק בתחבולות, אלא גם בכוח, אך תחבולות, תכסיסים, היו חלק מכל מלחמה של ישראל עוד מימי קדם. ולא רק של ישראל. כפי שכתב בשעתו החכם הסיני סון טסו, “כל מלחמה עומדת על הטעיה” – הטעיה במהלך המלחמה ולפעמים במצבים שקודמים לה.
כשערב מבצע סיני, הרמטכ״ל משה דיין שלח טור של טנקים לכיוון ירדן, המטרה הייתה ליצור רושם שישראל עומדת לתקוף את ירדן בשל חלקה בפעולות הפדאיונים שבאו משטחה. זאת, כשההחלטה האמיתית הייתה לתקוף את המצרים בסיני – והתכסיס עשה את שלו לא רק כלפי המצרים הבלתי מוכנים, אלא בכמה ממשרדי החוץ הזרים, לרבות בארצות הברית.
את המערכה הנוכחית של ישראל נגד איראן הקדימה מסכת שלמה של מבצעי הונאה והטעיה, בשיתוף פעולה (לפעמים פעיל, לפעמים בלתי מכוון) של ארצות הברית. המטרה הייתה להשאיר את משטר האייתולות בחוסר ודאות בעניין הכוונות הישראליות, וכהשלכה מכך, בחוסר מוכנות לקראתן.
המסרים מהבית הלבן היו מבולבלים וסותרים: הנשיא טראמפ אמר שהיה מודע, אך לא מיודע בפרטים, והצהיר שלא ייתן אור ירוק לפעולה ישראלית נגד מתקני הגרעין האיראניים, בהדגישו שיש למצות את המשא ומתן עם טהרן על הסכם גרעין חדש. הוא אף הודיע על מועד לפגישה נוספת עם הנציגים האיראנים. את כל זאת ניתן היה לפרש כניסיון לתקוע מקלות בגלגלי מכונת המלחמה של ישראל. כאילו כדי להרבות את הערפל, טראמפ הוסיף ש״התקפה ישראלית תיתכן, אך לא באופן מיידי״.
כדי להסיט את תשומת הלב נשלחו השר רון דרמר וראש המוסד דוד ברנע לשיחות עם השליח וויטקוף בנושאים שונים כגון החטופים והמלחמה בעזה. היעדרות ראש הממשלה מדיוני הכנסת בעניין חוק הגיוס, וקיצור עדותו במשפטו מ״סיבות בריאותיות״, ואולי גם החתונה המדוברת במשפחת נתניהו וההודעה על העברת שלוש אוגדות לעזה נועדו לתרום למבצע ההטעיה.
לא ברור באיזו מידה תרמו צעדי ההסחה האלה, המתוכננים והפחות מתוכננים, לבלבול האיראנים ולבלגן במוכנותם – אך על חלק מהפוליטיקאים ומהתקשורת בישראל הם פעלו. כתבים בכמה עיתונים ו״מומחים״ בערוצי הטלוויזיה ממש יצאו מכליהם, כשהמטוסים כנראה כבר היו על מסלולי ההמראה, כדי ״להסביר״ מדוע פעולה ישראלית נגד איראן לא תיתכן, ועל אחת כמה וכמה לא תיתכן ללא שיתוף פעולה אקטיבי של האמריקאים. הם הציגו הן החלטה לתקוף והן החלטה לא לתקוף כ״עוד כישלון מדיני של נתניהו״. הגדיש את הסאה ראש הדמוקרטים, יאיר גולן, כשהתייחס לאפשרות תקיפה באומרו שהוא ״אינו סומך במילימטר על נתניהו״.
חשובות יותר יהיו התגובות הרשמיות והבלתי רשמיות לתקיפה הישראלית בסעודיה ובמדינות ערביות אחרות. מדינות אלה נעו לאחרונה בין החשש הבסיסי מאיראן וממגמותיה ובין הרצון לשכך את המתיחות עימה, לפחות כלפי חוץ, ולמנוע התלקחות אזורית. יש להניח שמלבד קטאר, שתשחק כרגיל משחק כפול עם נטייה לאיראן, שליטי המדינות האלה יהיו מרוצים מהפעולה הישראלית, אך מסיבות שונות, פנימיות ואחרות, יימנעו מלהתבטא כך.
לפיכך חשוב לראות בימים הקרובים כיצד יגיבו עיתונאים ופרשנים ערבים, בעיקר סעודים, שעשויים להדהד את עמדות ממשלותיהם בלי להיות מזוהים איתן רשמית. אחת השאלות המרכזיות תהיה עכשיו עד כמה מבצע ״עם כלביא״ יקרב את שילובה של ישראל בסדר מזרח־תיכוני חדש, אם בכלל. הדבר תלוי במידה רבה בעמדה שינקוט בשבועות הקרובים ממשל טראמפ, במעשים ולא רק בדיבורים. וחומר למחשבה: בעוד שבמתקפת הטילים הקודמת של איראן, ממשל ביידן התגייס לסייע במאמצי היירוט של ישראל, ממשל טראמפ ישב הפעם על הגדר, לפחות עד עכשיו.
פורסם במעריב.
