האם תוצאות הבחירות בגרמניה בשבוע שעבר הן סימן לבאות? זו שאלה שהעסיקה את הפרשנים בעולם, ומסיבות מובנות, בישראל. מפלגות המרכז, הדמו־נוצרים מימין והסוציאל־דמוקרטים משמאל, בנוסף לירוקים, שבניגוד לשמם מחליפים לפעמים צבעים, אומנם מהוות עדיין את הגוש בעל הרוב, אך כוחן, ובפרט זה של ה־SPD הסוציאל־דמוקרטית, הצטמק. מפלגת מרכז נוספת, הדמוקרטים החופשיים, נמחקה לחלוטין.
שלא כמו במערכות בחירות בעבר, כששתי מפלגות המרכז חילקו ביניהן את הקולות, הפעם קולות רבים עברו לקצוות: בצד השמאלי לדי לינקה, שחלק משורשיה במפלגה הקומוניסטית במזרח גרמניה, ובצד הימני ל־AFD, אלטרנטיבה לגרמניה, שהגיעה למקום השני אחרי הדמו־נוצרים. גם אם אין להגדיר את אלטרנטיבה לגרמניה מפלגה ניאו־נאצית, גישות בעלות אופי ניאו־נאצי נותנות סימנים ברבים ממנהיגיה ובעמדותיה. בניגוד לרוב המפלגות בבונדסטג, היא איננה ידידותית לישראל והתנגדה, למשל, לאספקת אמצעי לחימה לישראל אחרי 7 באוקטובר.
ישראל איננה בררנית במיוחד ביחסיה עם מדינות או מפלגות אחרות, ובצדק, אך עליה ועל כל מי שמתיימר לדבר בשמה למתוח קו אדום בפני גורמים פוליטיים אנטי־ישראליים ואנטישמיים, ומבחינה זו AFD פסולה. היא אומנם לא תהיה שותפה לשלטון, אך ההיסטוריה של גרמניה לימדה אותנו שגם מפלגה שאיננה בעלת רוב יכולה להגיע לשלטון בדרכים דמוקרטיות. האתגר העיקרי של פרידריך מרץ, הקנצלר הבא, ושל גוש המפלגות שמאחוריו, הוא למנוע מצב שבו ההיסטוריה תחזור על עצמה.
הגרמנים כועסים על כך שארצם הפכה ממעצמת־על כלכלית למדינה עם צמיחה שלילית, שהישגיה התעשייתיים שהיו קנאת העולם הולכים ומתגמדים מול סין, שמערכת הבנקאות שלה מלאה פרצות, שמדיניות שגויה בתחום האנרגיה הפכה אותה תלויה יותר ויותר באספקת גז מרוסיה ושמעמדה הבכיר בעולם מתערער בתקופת טראמפ. אך מעל הכל, תוצאות הבחירות הוכתבו על ידי נושא המהגרים. כפי שראינו בארצות הברית, גרמניה איננה המדינה המערבית היחידה שבה הכעס הציבורי על ממדי ההגירה, מול התעלמות האליטות השולטות, הפך לגורם פוליטי משמעותי. הציבור בגרמניה מצפה אפוא מהקנצלר החדש להגשים את רעיונות ה־AFD, אך ללא ה־AFD — בדומה, אגב, לישראל, שלא מעטים בה שותפים כנראה לדעותיה של עוצמה יהודית, אבל מתייחסים אליה ואל העומד בראשה כאל מוקצים מחמת מיאוס.
מה שמתניע את המצביעים האלה בגרמניה הוא לאו דווקא גזענות לשמה, אלא רצון מובן לשמור על תרבותם ואורח חייהם מול המוני מהגרים שקוראים תיגר על כך, ובשנים האחרונות יותר ויותר באלימות. בינתיים, כאמור, המרכז הפוליטי עוד שולט בגרמניה, ורוב אוכלוסייתה איננו מתגעגע לתקופת הנאציזם ולמלחמה שהביאה. אבל דברים יכולים להשתנות במהרה, בעיקר כשהבנת הדורות שנולדו לאחר המלחמה את ההיסטוריה של ארצם לקויה. בנוסף, בגרמניה, כמו ביתר מדינות המערב, יש הסתייגות גוברת, במיוחד בקרב הצעירים, מהתובנה שהדמוקרטיה מסוגלת לספק פתרונות לבעיות. כתוצאה מכך הולכות ומתחזקות הנטיות הפופוליסטיות בציבור. פרידריך מרץ הוא תומך ישראל עקבי, וכך גם מחנהו הפוליטי, כולל האגף הבווארי הימני יותר. יש לקוות שעמדה זו תתבטא גם ביחסו של האיחוד האירופי לישראל.
דוד בן־גוריון, שבניגוד למתנגדיו הבין בזמנו את חשיבותה הרבה של גרמניה החדשה עבור ישראל — מדינית, כלכלית וביטחונית — פעל בצורה אקטיבית לביסוס הקשרים עימה. גם מנחם בגין, שזמן לא רב לפני כן עמד בראש ההפגנות נגד הקשרים עם גרמניה, הלך בעקבות בן־גוריון מרגע שנעשה ראש הממשלה. עוד בליל הניצחון בבחירות 1977 פנה אליי כדי שאפעל דיפלומטית ותקשורתית לשינוי התפיסה בעולם ובגרמניה עצמה, שממשלה בראשות הליכוד עלולה לנתק את יחסיה עם גרמניה או לפחות לצנן אותם. כבר למחרת הופיע ב"פרנקפורטר אלגמיינה", העיתון המוביל בגרמניה, מאמר ראשי שהודיע שדובר מוסמך של הממשלה החדשה בישראל נתן להבין שלא רק שהחששות האלה מופרכים, אלא שהממשלה אף תפעל לחיזוק הקשרים, וכך היה.
פורסם במעריב.
