מאה הימים הראשונים מסמנים לפעמים את הדרך שבה נשיא חדש מתכוון לצעוד במשך כל תקופת כהונתו. מאה הימים הראשונים של הנשיא טראמפ היו סוערים כפי שלא היו מאז ימיו של פרנקלין רוזוולט ב־1932. הנשיא רוזוולט נקט אז אמצעים מרחיקי לכת, לא תמיד דמוקרטיים, כדי להתניע מחדש את הכלכלה האמריקאית המשותקת ולצמצם את ממדי האבטלה הגואים. הוא הגדיל תקציבים ציבוריים, העלה מיסים לחברות הגדולות ולא בחל באמצעים כדי להשיג את מטרתו, כולל ניסיון, שלא צלח, להצרת צעדיו של בית המשפט העליון.
הצעדים שרוזוולט נקט הביאו, בדרך כלל, לתוצאות המקוות — המשק התאושש והאבטלה נבלמה כמעט לחלוטין. דונלד טראמפ נוקט גם הוא אמצעים מרחיקי לכת, לא תמיד דמוקרטיים, כדי לשמר את רמתו הגבוהה של המשק האמריקאי לשנים הבאות, גם בתחרות מול סין. אף הוא אינו בוחל תמיד באמצעים, כולל איום בהטלת מכסי מגן פרוהיביטיביים על היבוא.
טראמפ נאלץ להיאבק באינפלציה, פרי הבאושים של “הביידנומיקס”, והוא נוקט צמצום סלקטיבי של תקציבים ציבוריים ושל מיסים. לפי שעה, אין ודאות שהצעדים ישיגו את מטרתם. אדרבה, יש סימנים מדאיגים, לצד גירוש המהגרים הבלתי חוקיים שממלאים תפקיד חשוב בכוח העבודה, לכך שצעדי הנשיא דווקא יגדילו את האינפלציה ויפחיתו את ההתלהבות להשקעות חדשות במשק.
רוזוולט בתחילת דרכו לא היה חייב להתפנות לנושאים בינלאומיים בוערים, אך תוך זמן קצר הבין, בניגוד לרוב הציבור, שארצות הברית לא תוכל לשכון לבדה לבטח זמן רב, וכי מה שקורה באירופה ובמזרח הרחוק עלול להציף גם אותה. טראמפ מודע אף הוא למצב הבינלאומי ולהשלכותיו על ארצות הברית אך נראה שלמרות הסתירה, הוא פועל הן מדחפים בדלניים והן מדחפים אימפריאליסטיים. כלומר, השאיפה שאמריקה תהיה “גדולה”, אך גם כפופה פחות לאילוצים בינלאומיים. כדי לממש זאת עליה להפגין מדי פעם צעדים שמבטאים את עוצמתה הייחודית, והתייחסותו של טראמפ למלחמת רוסיה־אוקראינה משקפת זאת בבירור.
משפט מפתח במדיניות החוץ של נשיא אחר, תיאודור רוזוולט, היה “לדבר בנועם אך לאחוז ביד נבוט”. טראמפ סבור כנראה שניתן לנהוג כך גם כלפי בעלות ברית, ולא רק כלפי אויבים פוטנציאליים. זו דרכו כלפי מדינות אירופה, ובוודאי אוקראינה. חלילה להשוות את טראמפ לצ’מברליין, אך כששומעים כמה מהתבטאויותיו של הנשיא, שמשמעותן המעשית היא הפקרת אוקראינה, קשה שלא להיזכר בהפקרת צ’כוסלובקיה ב־1938.
לכך עלולות להיות השלכות גם על זירות אחרות, וכפי שראש ממשלת גרמניה החדש, פרידריך מרץ, הדגיש, קיים חשש שאוקראינה היא רק התחנה הראשונה של רוסיה בדרך להקמתם מחדש של גבולות הגוש הסובייטי לשעבר. יכולה אומנם להיות גם תיאוריה אחרת, אופטימית יותר, לפיה טראמפ פועל מול רוסיה כדי לנתק אותה מקשריה ההדוקים עם סין ואיראן.
טבעי שבישראל ההתייחסות לנשיא טראמפ מושפעת בעיקר מעמדותיו בנושאי המזרח התיכון והאיום האיראני. בין שהיה זה תכנון מדיני נבון של בנימין נתניהו, ובין שהקוביות הסתדרו נכון מעצמן, ברור שמדיניות טראמפ פותחת בפני ישראל הזדמנויות רבות, חסרות תקדים אולי: בשלב הקרוב, אפשרות להחזרת החטופים שנותרו בגיהינום העזתי וביטול אחיזתו של חמאס ברצועה, ובהמשך, היעד האסטרטגי, הסכם נורמליזציה היסטורי בין ישראל לסעודיה ואולי גם בינה ובין העולם האסלמי בכלל. יעד זה כרוך באתגרים מדיניים לא פשוטים, אך על סמך התוכניות של טראמפ וגישתו עוד בכהונתו הראשונה, קיים סיכוי שהיעד אכן יושג.
אפשר להבין מכך שהחלפת ראשי השב”כ והמוסד בשר רון דרמר בראשות צוות המשא ומתן על החזרת החטופים הייתה מחויבת המציאות. המשא ומתן על השלבים הבאים בעסקה, על השלכותיה הגיאופוליטיות והאסטרטגיות, יהיה מעתה עם האמריקאים ולא עם קטאר, ומבחינה זאת ניסיונו ונתוניו של רון דרמר מתאימים יותר מאלה של קודמיו. גם נוכחותו של סטיב וויטקוף, שליחו המיוחד של טראמפ לשולחן הדיונים בריאד, מאשרת זאת.
הכותב הוא לשעבר שגריר ישראל בארה״ב וחבר ״מבטחי״ – פורום מפקדים לאומי.
פורסם במעריב.
